לא מזמן, נכנסתי לוויכוח פוליטי עם חברה. כצפוי זה נורא מתסכל, ומוביל אותי לתהות כיצד אנשים עם ערכים לכאורה דומים יכולים לראות דברים כל כך אחרת, וגם לגבי הקיטוב החד שנהיה כל כך רווח, שבדרך כלל מוגדר כשמאל מול ימין. לי נראה שמקורו בתשובות שונות לשאלה: מהו טבע האדם? האם בני אדם ביסודם טובים או רעים? האם בבסיס אנחנו יצורים חברתיים, משתפי פעולה, אפילו אלטרואיסטים, שרוצים לעשות טוב אך לפעמים מקבלים החלטות מוטעות מכל מיני סיבות? או שאנחנו יצורים אנוכיים שהתנהגות טובה דורשת משמעת פנימית וחיצונית?
כבני האדם, יש לנו תכונות, נטיות ומוטיבציות רבות ולעתים קרובות סותרות. יש לנו צורך באהבה, בדרמה, במעמד ובמשמעות. יש לנו גם אינטרס עצמי וגם נוירוני מראה. אבל הרבה, הרבה יותר מכל מין אחר, האופי שלנו כבני אדם הוא גמיש. אנחנו לומדים תרבות כמו שאנחנו לומדים שפה, סופגים ומפתחים אופי בצורה שוטפת ובלתי מודעת כמו את המבטא בשפת אימנו. טבע האדם תלוי בעיקר בתרבות שבה גדלנו, גם במשפחה הקרובה וגם בחברה הרחבה, באווירה הבלתי נראית של מה מכבדים, מה שוללים ומה לעולם לא מוזכר.
ברמת המאקרו, המערכות הפוליטיות והכלכליות שלנו (בהסתמך על ארה"ב וישראל, בהן יש לי ניסיון אישי, אתן מוזמנות לבחון באיזו מידה אצלכן זה דומה) מתגמלות פסיכופתיה. אינטרס עצמי הוא ערך עליון. כלכלה נמדדת בעזרת הון וייצור, כאילו אין אפשרויות אחרות. אנחנו מניחים ומעודדים את התכונות הכי פחות הרמוניות שלנו – תחרות, חמדנות, יהירות, תפיסה ש"מגיע לי", תפיסת החיים כמשחק סכום אפס – תוך זלזול ואי-תמרוץ התכונות הטובות ביותר שלנו – אלטרואיזם, נדיבות, סולידריות, אמפתיה. כך שאיכותם של הפוליטיקאים ובעלי חברות הבולטים לא מפתיעה.
בחברה שלנו, פעולות שמחזקות את טובת הכלל דורשות יוזמה ומאמץ אישיים. קל לראות זאת עם התנהגות אקולוגית – הוצאת אשפה לאיסוף דורשת הרבה פחות זמן ומאמץ מאשר לעשות קומפוסט, למחזר או לתקן. הרגלים לא בריאים – פיזיים ונפשיים כאחד – מקודמים למטרות רווח, כאשר מתווספים עוד ועוד חסמים להתנהגות בריאה. אנו משקיעים סדרי גודל יותר מאמץ ומשאבים במלחמה מאשר בשלום, בצריכה מאשר בתודעה, בעושר מאשר ברווחה כללית. החברה שלנו שופעת חדשנות וטכנולוגיה, אך אלה יכולות לשרת כל מטרה, ושלנו במידה רבה לא משרתות את טובת האנושות או טובת כדור הארץ.
אני יכולה להמשיך, אבל ברגע שמתחילים לראות את זה, קל להבחין בתופעה. שוב ושוב, התנהגויות הרסניות הן ברירת המחדל, והן ממומנות. זה לא הכרח; זה עיצוב. זוהי תפיסת עולם, שמתבטאת כמדיניות שמחזקת את אותה תפיסת העולם שהולידה אותה. זוהי הפרטה של התנהגות מיטיבה וסיבסוד התנהגות הרסנית. אבל עיצוב זאת החלטה, וגם הוא גמיש. תרבות, כמו הטבע האנושי אבל בקנה מידה גדול יותר, היא גמישה. אז איך אנחנו מתחילים לשנות?
בתור התחלה, צריך לראות את זה. רק אז נוכל לעזור לאחרים להבחין. לדוגמא, אם אומרים שתחרות וכוח הן הדרכים הריאליות היחידות להניע דברים בעולם, נדע לספק דוגמאות בהן שיתוף פעולה הוא שמאפשר שגשוג בעוד שתחרות מעכבת אותו. אם אומרים לנו שאין ארוחות חינם, נזכיר שכולנו חיים רק בזכות ארוחות החינם האינסופיות שקיבלנו, בין אם מאמהות שילדו והניקו אותנו, מצמחים שמייצרים את החמצן שלנו, או בדרכים כה רבות אחרות. רק כשנראה בבהירות כיצד התרבות עוצבה לעצב אותנו, נוכל לשנות אותה.
עלינו לקחת לא רק אחריות אישית, אלא גם לקחת אחריות קולקטיבית על יצירת תנאים לזרז את התוצאות שאנחנו באמת רוצים." עלינו לעצב תנאים תרבותיים וכלכליים שיעודדו את סוג הטבע האנושי שאנחנו רוצים שישגשג. ניצור בריתות עם אנשים שרואים חלקים אחרים מאיתנו של הפאזל. נעבוד לייצר ברירות מחדל שפירות ומועילות. נחפש חוכמה אצל בני אדם שונים מאתנו, תרבויות שונות משלנו, ואף יצורים וישויות אחרים. נקשיב באמפתיה למה הפך אנשים למי שהם. נוכל לשהות בתוך החיפוש, להודות בטעויות בידיעה שאנחנו מגששים את דרכנו לעבר חברה מיטיבה יותר, ושטעויות הן סימן ללמידה, לא לחולשה. ככל שנתמיד, נבין שאנחנו לא רק מתחילים להשתנות – אנחנו כבר בעיצומו של מהפך.