כשאני עוברת על זה, אני מתרשמת כמה זה נשמע בנאלי כשרק מזכירים מחסור. רק כשאני מפרקת אותו לדוגמאות, כמו כאן, זה מתחיל לעשות רושם. אה, נכון, גם זה, אני אומרת לעצמי. וגם זה. הפסקתי לשים לב. כל כך התרגלתי למחסור הזה שחשבתי שככה הם החיים. אבל הם לא, ככה הם החיים בתרבות שלנו. ולהנחות שלי יש חלק בלשמר את המצב.
פוסט מקורי מ 26.12.2020
הראשון מבין שלושת הרגלי הנפרדות שמתאר צ'ארלס אייזנסטיין Charles Eisenstein הוא מחסור. אפתח בהבהרה שאני בשום אופן לא עומדת להצדיק את התפיסה הניו-אייג'ית הרווחת בסגנון "הסוד" – 'אם תדמיינו מספיק חזק או תסדרו את התודעה מספיק נכון, תוכלו לזמן כל דבר ולחוות שפע חומרי בלתי מוגבל.' להיפך, הגישה הזאת מחרפנת אותי – כי אנחנו חיים בחברה של שפע חומרי מוגזם בטירוף שגם ככה מעודדת צרכנות הרסנית ודורסנית, ואם לא נכיר בפריווילגיית היתר של רובנו במישור החומרי, אין בכלל על מה לדבר. אני כותבת "רובנו" רק על מנת להשאיר מקום שמישהי שקוראת שורות אלה באמת חיה במחסור חומרי אמיתי למרות גישתה למחשב. יכול להיות, אנחנו גם חברה של אי-שוויון מזעזע. ובכל זאת, אנו חברה של שפע חומרי שדורות לפנינו לא יכלו אפילו לחלום. אנחנו ליטרלי טובעים בו. אז מה הקטע של מחסור?
הסיפור המקובל של התרבות שלנו היא שהקידמה והקפיטליזם הם שהביאו את השפע ושעתידים למגר את המחסור במצרכים בסיסיים כמו אוכל, מים ודיור. אבל נדיר ביותר שחברות ילידיות סבלו ממחסור בדברים אלה. זה אצלנו שצריך לשלם על מים נקיים, שיש בינינו מחוסרי דיור, שרוב המזון לא בריא וחצי המזון מבוזבז כאשר אנשים במקומות אחרים מתים מרעב. מהי תופעת מחוסרי דיור אם לא עדות להפרטה לא אנושית של צורכי הקיום הבסיסיים? חברה מבוססת על תחרות ועל צבירת הון ורכוש פרטיים לא יכולה אלא לייצר מחסור.
אבל בחברה שלנו עיקר החוסרים הם אחרים, פחות חומריים, אך לא פחות חמורים. מה שלא ניתן לכמת ולחשב כערך כלכלי נדחק הצידה, ומה שניתן למסחר משתלט על סדר העדיפות הקולקטיבית ו- בעל כורחנו – גם האישית. כך אנחנו סובלים ממחסור כואב של זמן, של קרבה, של תחושת משמעות, של שייכות, של שינה, של שקט, של הערכה עצמית, של הרפתקאות, של שלווה, של מרחבים משותפים, של פעילות גופנית, של אינטימיות עם הטבע, ועוד ועוד. איך אנחנו טוענים שהננו תרבות שפע כאשר אחת המצוקות הרווחות היא בדידות?
כפי שאייזנסטיין מסביר, במקום הדברים המהותיים האלה, החברה שלנו מציעה תחליפים שלא ממלאים את הצורך האמיתי, אלא מכסים ומשככים לזמן מה את הכאב של חוסרם. אבל הם כן סחירים. כך נוצרת התמכרות, כי אנחנו זקוקים למנות הולכות וגדלות של מה שלא באמת מספק, וכך נוצרת גם את הצמיחה הכלכלית אליה מכורה החברה, צמיחה כלכלית שמשמעותה הפיכת העולם החי שלנו למשאבים ולסחורות דוממים.
"כמה כיעור נדרש למלא מחסור ביופי? כמה סרטי אקשן יפצו על חוסר הרפתקה? בכמה סרטים של גיבורי על צריך לצפות כדי לפצות על ניוון ביטוי הגדולה שלנו עצמנו? כמה פורנוגרפיה דרושה למלא את הצורך באינטימיות? כמה בידור צריך במקום האפשרות לשחק? דרושה כמות אינסופית. אלה חדשות טובות לצמיחה כלכלית, אבל חדשות רעות לפלנטה.
"מתוך תודעת המחסור בה אנחנו טבועים, עולים הרגלים של מחסור. מחוסר זמן נולד ההרגל למהר. מחוסר כסף נולד ההרגל להתקמצן. מחוסר בתשומת לב נולד הדחף לההתרברב. מהמחסור בעבודה בעלת משמעות נולד הרגל העצלנות. ממחסור בקבלה ללא תנאי נולד הרגל של מניפולציה." (מתוך The More Beautiful World Our Hearts Know Is Possible – Scarcity)
כאמור, דברים אלה לא עולים כסף ואינם תלויים במשאבים חומריים, המחסור בהם הוא תוצר תרבותי, מלאכותי. הם כן דורשים מאתנו להפסיק את המרוץ, להתבונן ולהרשות לעצמנו. הם דורשים מאיתנו לשנות את הסיפור שאנחנו מספרים על מה חשוב ומה לא, ועל מה אפשר ומה לא. הדברים האמיתיים להם אנחנו זקוקים לא מתנהגים לפי הגיון התרבות שלנו. הם מתרבים כאשר אנחנו משתפים וחולקים אותם, ומצטמקים כאשר אנחנו שומרים אותם לעצמנו או מתנים אותם בתשלום. (זה לא אומר שיחסים בין מטפל ומטופל, למשל, לא יכולים להיות מלאי משמעות, רק שהמשמעות והאהבה בהם היא מהות נוספת, מעבר למה שאפשר להתנות בתשלום.)
כמו כל הרגל, שינוי הרגלי מחסור מתחיל בתשומת לב. כשאנחנו מרגישים כיווץ, אפשר לעצור ולרגע ולבדוק איזה מחסור אנחנו מניחים. עד כמה אנחנו פועלים מהנחה זו של מחסור, ובאיזה סוגי מחסור אנחנו מרבים להאמין. אני יודעת שזמן הוא אחד הגדולים שלי. זאת אומרת להזכיר לעצמנו שתפיסת המחסור היא יצירה תרבותית, שככל שנשתדל לאגור לעצמנו יותר יהיה לנו פחות, וככל שנצליח לשתף, כך יהיה יותר לכולם.
אולי זה נשמע פשטני. זה לא. דרוש זמן וסבלנות והתמדה ועבודה משותפת על מנת לשנות את סיפורי התרבות וההרגלים שהם מולידים. בזה אנחנו עוסקים.
פינגבאק: הרגל הנפרדות השלישי - מאבק - Rena Kessem | רינה קסם