פוסט מקורי מ- 12.12.20
עצם העלאת חזון לתרבות אנימיסטית רחבה מעוררת התנגדות, בעיקר הטענה שהוא לא מעשי. בשלב זה או אחר בדרך כלל רוצים לראות תכנית איך חברה כזו תיראה בקנה מידה גדול ואיך נעשה את המעבר. זו דרישה מגוחכת – הרי שינויים קולקטיביים אף פעם לא מתרחשים לפי תכנית, וגם מי שחוזים לאן צריך ללכת אף פעם לא מדמיינים איך ייראה כשנגיע. (חישבו למשל על ישראל.) לכל היותר יש כיוון, קווים כלליים, עקרונות שישמשו לנו מדריך התחלתי.
אבל מעבר לכך, גם מי שמסכימים שהלוואי והתרבות שלנו תהיה יותר אנימיסטית, לרוב לא חושבים שזה מציאותי. אפילו מי שכבר ברור להם שאי אפשר להמשיך כפי שאנחנו, לא רואים באנימיזם חלופה מעשית. אני שוב אשען על הכתובים של צ'ארלס אייזנסטיין (Charles Eisenstein) כשאטען שהסיבה לכך היא שאנחנו שרויים תחת השפעתם של הרגלי נפרדות. תפיסה אנימיסטית היא ההפך המוחלט מנפרדות – היא גישה של מה שצ'ארלס מכנה interbeing, מושג שהגה תיך נהאט האן, המצביע על עצם הקיום של כל אחד מאתנו כתלוי ושזור בקיום של כולם.
אנחנו יוצאי דופן בכל היסטוריית האנושות הארוכה, בכך שגדלנו ועודנו חיים בחברה הרואה את הנפרדות כמהות בלתי מעורערת שלנו ושל שאר הבריות. אנחנו עד כדי כך מורגלים בתפיסה זאת שאנחנו לא מבחינים בה כתפיסה, פשוט נראה לנו שככה זה. לכן כדאי להכיר את הרגלי הנפרדות, ובשבועות הבאים אתייחס אליהם אחד אחד, לפנים השונות של כל אחד מהם, מאיפה מגיעים, מה מתחזק אותם, מה הם מעללים, ואולי גם הצצה אל מה אפשרי כאשר משילים אותם.
חשוב לדעת שלא מדובר בהרגלי התנהגות כמו עישון, או צפייה בחדשות, או צחצוח שיניים. הרגלי נפרדות הם הרגלי תפיסה, הרגלים באיך אנחנו קולטים ומפרשים את המציאות, הרגלים של מה אנחנו מניחים כמובן מאליו. צ'ארלס מונה שלושה סוגים של הרגלי נפרדות, שלכל אחד מופעים רבים בחיים ובחשיבה בתרבות שלנו, והם:
- מחסור
- שיפוט
- ומאבק
אנחנו מניחים את הקיום של אלה א-פריורי ורואים את העולם דרכם כמו דרך עדשות תמידיות. הרגלים אלה קובעים איך אנחנו מגיבים לכל מצב, איזה פתרונות נוכל לשקול ואיזה נשלול מראש, מה אפשרי בעינינו ומה לא, איך אנחנו מתייחסים לעצמנו, לזולת ולעולם. אלה הנחות היסוד שלנו. אסתכן ואומר שגם מי שעשו מידה של עבודה עצמית בכל זאת מדי פעם מוצאים את עצמם מאמצים אותם כהנחות יסוד בלי לשים לב, ונאלצים להשיל ביטוי זה או אחר שלהם מחדש. (אם נראה לך שזה לא תופס לגביך, אני מזמינה אותך לעקוב ולבדוק יותר לעומק, או להבדיל לבוא לעזור לי עם כמה בעיות עקשניות בחיי – הרי יש לך שפע, אינך שופט אותי, זה בא לך בלי מאבק ואנחנו לא נפרדים.) זה לא פגם שלנו. זה פגם של החברה שלנו, שמאמתת ומחזקת את התפיסות האלה בנחישות. זאת האונטולוגיה שלנו – למדנו מינקות שככה העולם.
אם זאת, מה שמגלים כשמתחילים להשיל אותם הוא כל כך מפעים ומחבר, שהתהליך לא מאופיינת בתסכול נוכח גודל המשימה, כמו פליאה מעצם האפשרויות שמתגלות לפנינו. כי כשמשילים נפרדות, מה שמתגלה הוא חיבור, תקשורת, תמיכה – ברמות מעבר למה שניתן לדמיין תחת משטר של נפרדות.