ביום שישי, 31.1.25, נחום ברנע, לא "משפיען רשת" תמהוני, אלא פרשן ותיק בעיתון הגדול, ממסדי לחלוטין, פרסם דעה שכתבתי כאן לפני חודשים לגבי התפיסה ש"אין בלתי מעורבים", וגם לגבי מה שאני חשבתי מול מחזות החזרת החטופים:

 

"התמונות מטעות. ההמון לא ביקש דם – הוא חתר לתיעוד. הוא לא היה שונה בהרבה מההמון שמצטופף בהפגנות, בהלוויות, בהילולות. הסכנה טמונה בדוחק, באובדן השליטה. לא זה האירוע שמצדיק לקרוא להמון העזתי "חיות אדם".

"אין בלתי מעורבים בעזה", קבע לנוכח התמונות פרשן ערוץ 12 אלמוג בוקר. הקביעה הזאת חוזרת בפי רבים, גם בצבא, מאז 7 באוקטובר. אני לא בטוח שאנשים מבינים עד הסוף לאן הקביעה הזאת מוליכה אותם: אם אין בלתי מעורבים בלחימה בעזה, אין בלתי מעורבים בישראל. גם ילדים מעורבים, גם קשישים, גם תינוקות בני יום. כולם חיילים.

זאת החשיבה הבסיסית של ארגוני טרור: מותר לנו להשמיד את כולם, עד האחרון. אם לא נשמיד אותם, הם ישמידו אותנו. זאת התורה שהרביץ יחיא סינוואר בנוח'בות לקראת 7 באוקטובר. לאן היא הביאה אותו, כולנו יודעים.”

https://www.ynet.co.il/yedioth/article/yokra14242648

 

אבל לרוב במדיה הממסדית שאני נחשפת אליו, אני שומעת בעיקר אינפנטיליות רגשית, רוחנית ומוסרית. זה מאופיין על ידי

  • עמדה ש"מגיע לי"

  • ראיית צד אחד בלבד

  • האשמת האחר

  • הצדקה עצמית, תירוצים

  • תפיסה עצמית של קורבן

  • נעילה בתוך דפוסי חשיבה והתנהגות, גם אם לא הניבו תוצאות

  • מכוון הצדקת הדרך

לעומת זאת, מה מאפיין בגרות רגשית, רוחנית ומוסרית?

  • רצון לחלוקת משאבים הוגנת

  • הבנה עמוקה של הצד השני

  • לקיחת אחריות

  • חיפוש סיבות שורשיות והסברים חושפי אמת

  • תפיסה עצמית של יכולת לחולל שינויים כבירים

  • גמישות מחשבתית והתנהגותית

  • מכוון השגת תוצאות

זה התפקיד של תרבות וחינוך לפתח את האיכויות האלה. יש תחומים בהם אנחנו כקולקטיב עושים את זה בהצטיינות. אבל בהקשר הסכסוך שגובה כל כך הרבה חיים וסבל ומאיים על הקיום של כולם כאן, זה בכלל לא באג'נדה. להיפך, איכשהו בתחום הזה, הדברים האלה נחשבים לבגידה. וזה מתסכל נורא, כי רק מתוך בגרות רגשית רוחנית, יש סיכוי באמת לפתור את הבעיות ולא רק לדחוף אותן חזרה מתחת לשטיח כדי שיצוצו בעוד כמה שנים, או בדור הבא.

 

כל מה שאני עוסקת בו בא לפתח בגרות רגשית ורוחנית. גם וויס דיאלוג, גם ריפוי שושלות, גם למידת אנימיזם, גם מנטורינג רוחני. מדהים כמה עקבי שאמהות ואבות הקדומים של אנשים שונים מלמדים בדיוק את זה, ודורשים מצאצאיהם את אותו הדבר. זה קורה בתחומים אישיים, ולא בזירה בינלאומית, אבל זה בדיוק אותם עקרונות. והם מביאים תוצאות.

 

אני לא באה לומר שהדרך היחידה לחזור לחברה בריאה שמפתחת בגרות אצל פרטיה, היא שכל אחד ואחת מאתנו נגיע לשם באופן אישי. זה יותר מעגלי: ככל שנשאף לשם, נתמוך באחרים באותו כיוון, וככל שנחווה בגרות כזאת סביבנו, יהיה לנו יותר קל לפתח אותה בעצמנו, וגם להרחיב אותה לתחומים נוספים. כנגד המסרים בערוצים הממסדיים, אני נתקלת בכמות לא מבוטלת של אנשים שעסוקים בהתלהבות בלפתוח את השדה,לחיות אותו ולסייע לאחרים בדרך. מעודד ומפתיע שלמרות הכאב והתסכול העמוקים, בגרות רוחנית כל כך ממלאת בשמחה.

כבר תקופה ארוכה, אני מרגישה שהחלק הראשון בשירו המפורסם של ייטס מתאר את מצבנו כחברה בצורה מושלמת (בתרגום הממש לא מושלם שלי בעזרת גוגל):

 

סובב סובב בגלגל מתרחב
הבז אינו יכול לשמוע את הבזיר;
דברים מתפרקים; המרכז לא יכול להחזיק;
אנרכיה פשוטה משוחררת על העולם,
משתחררת גאות מעומעמת בדם, ובכל מקום
טקס התמימות מוטבע;
הטובים חסרי כל בטחון, והגרועים ביותר
מלאים בעוצמה נלהבת.


מתוך "הביאה השנייה" מאת וו.ב. ייטס

מלא פעמים שמענו את השאלה, "איפה המרכז השפוי?"


אבל למעשה, זה מה שנכשל. זה הקו שניסו להחזיק במשך עשורים רבים, גם בישראל וגם בארה”ב, והוא נכשל.


אנחנו בקיטוב קיצוני, כאשר גם בימין וגם משמאל ברור שהדרך של השני מהווה איום קיומי שיפרק את המדינה או הדמוקרטיה בוודאות.

כאן בישראל, ל"ימין" (שיותר נכון לכנות אותם הניצים, כי מדובר בימין צבאי, לא כלכלי) נראה ש"השמאל" (מחנה השלום) חסם אותם ללא הרף, כי המרכז, שהוא בעצם זה שחסם את מלוא התכניות הניציות, נמצא הרחק משמאלם.ואילו מחנה השלום לעולם לא התקרב למימוש כוונותיו, ומאז 7.10 לא נותר ממנו הרבה.


בארה"ב, הדמוקרטים עברו למרכז, לא רק בבחירות האחרונות. במשך עשרות שנים חוקקו מדיניות כלכלית שנוטה ימינה, או לכל היותר נשענו בעדינות שמאלה, נמנעים ממעשים קיצוניים כמו ביטול הזכות של חברות לתרום סכומי עתק למועמדים ומפגלות, או הגבלת כוח תאגידים וגופים כלכליים, או חינוך, שירותי בריאות וימי חופשה ומחלה ברמה שהיא אפילו קרוב לסטנדרטים בכל מדינות אירופה. גם אם מכירים בחומרת משבר האקלים מילולית, בשום מקום לא נשקלת אמצעים קרובים לשינוי המערכתי המהפכני שנחוץ למתן אותו.

 

מעולם לא באמת נקטנו באסטרטגיה, במקום זאת היה ניסיון מתמשך לנווט באיזון בין הקצבות, בלי להעליב את בעלי הכוח. זה מה שנכשל, ואינו מחזיק עוד. כבר אי אפשר.

 

כיום, בשתי המדינות, הרוב בימין. בישראל, הרוב נוטה ימינה בפועל, ובארה"ב הרוב זה עתה הצביע לימין מובהק. יש מצב שסוף סוף יזכו ליישם את דרכו.


ברור שלי זה כואב. כאן זה אומר נטישה מוחלטת החטופים ושל מה שאני רואה כאמות מוסר מינימליות, זה אומר סבל מתמשך ומוות עבור מספרים בלתי נתפסים. זה מסתמך על צבירת עלויות והוצאות – כספיות ומוסריות וחברתיות – מתוך כוונה להחזיר את החוב בעתיד מהרווחים הגדולים שנקצור עם הניצחון. ואילו אני מאמינה שנמצא את עצמנו פושטי רגל לחלוטין – כלכלית, חברתית ומוסרית. מעבר להשפעות המיידיות, בשני המקרים מדובר בכל כך הרבה נזק – הרס אקולוגי, שינויים במוסדות הממשל, והעמקת טראומה המוני – שלחזור לכיוון השני, לכיוון שאני מאמינה בו, יהיה הרבה, הרבה יותר קשה, אם לא בלתי אפשרי.

 

אבל המרכז כבר לא מחזיק. זה לא אומר שאין מה לעשות. יש לתחזק את עצמנו, את החוסן ואת יכולות הריפוי, ולהתכונן להתמודדות עם היום שאחרי, בנוסף להתמודדות עם מה שקורה עכשיו. תמיד יש מה לעשות, ותמיד יש יום שאחרי. ובכל זאת, בינתיים הרוב בחר, ונראה כי המוות וההרס ימשיכו עד קצם.

אני מוטרדת עמוקות ממצב הנשמה שלנו, הקולקטיבית והאינדיבידואליות.

  • להיות עדים לאלימות ללא תיקון טקסי (או לפחות רגשי ופסיכולוגי) משמעותי, יכול לצלק את הנשמה.

  • לתמוך באלימות ללא תיקון טקסי (או לפחות רגשי ופסיכולוגי) משמעותי, יכול לצלק את הנשמה

  • לבצע אלימות ללא תיקון טקסי (או לפחות רגשי ופסיכולוגי) משמעותי, יכול לצלק את הנשמה.

  • לבצע אלימות מעבר למה שצריך יכול לצלק את הנשמה.

  • להיכנע לרצון בנקמה יכול לצלק את הנשמה.

  • להכחיש את הצל של עצמנו יכול לצלק את הנשמה.

  • להכחיש את אנושיותו של אחר יכול לצלק את הנשמה.

  • עצימת העיניים והאוזניים והקשחת הלב לסבל יכול לצלק את הנשמה.

  • להיות שאנן לחלוטין לגבי צדקת דרכנו עצמו יכול לצלק את הנשמה.

  • להיות חלק מקולקטיב המפקיר את בני עמם לסבל ולמוות מתוך פחד מהשלכות עתידיות של הצלתם, יכול לצלק את הנשמה.

ייתכן שזה נראה כמו דאגה קלת דעת, במיוחד בהשוואה לכל הסבל שרבים כל כך חווים כעת. זה לא. זה בדיוק מה שמנציח דפוסים של סבל ופגיעה המהדהדים ברחבי החברה ולאורך הדורות.

 

לא צריך להיות מומחה מדיני או צבאי, כדי לדעת שיש מקרים בהם נדרשת אלימות, ושנכונות בכל הרמות – מעשית ופסיכולוגית – היא חיונית. כאנימיסט, אין מנוס מהלכיר באלימות כחלק הכרחי של החיים. אבל זה אומר שעלינו ללמוד להפחית את ההשלכות שלה.

 

לרוב האנשים זה נראה נאיבי לטעון שיש לנו מחויבות לא לעצום את עינינו ולבנו בפני הסבל שאנו גורמים,שלא לדבר על לדרוש שנחתור לשלום.אני כותבת את זה כדי שלא יחשבו שצריך ליידע אותי, או להסביר למה, או להסביר שנשמות אחרות בבירור במצב גרוע יותר. נזק נשמתי בשני צידי סכסוך לא מבטל זה את זה; אם כבר זה מצטבר.

 

שום דבר שקרה במשך השנה האחרונה הנוראית ברמה הקולקטיבית, או שממשיך לקרות בלי כל סוף שנראה באופק, מטריד אותי יותר מזה. אין זכרון חי בו העם היהודי – אחד מהקולקטיבים שאני חלק מהם – היה בעמדה של לגרום כל כך הרבה סבל, גם כאשר ספגנו הרבה יותר אלימות. אנחנו במים עמוקים וחשוכים. אין לי הצעה מבריקה לסיום, רק אומרת שזה שווה התייחסות, מביוחד עכשיו, בפתח שנה חדשה וכניסה לימים הנוראים. הלוואי שנתייחס לזה בכל הכובד שמגיע לו.

 

*בצילום, סוף ירח אלול תשפ"ד בזריחה

 

הנושא המרכזי של העבודה האישית שלי עם השושלות שלי מאז השביעי באוקטובר הוא בחירה להיות מחוללי ניסים במקום להיצמד לזהות המוכרת של קורבן נצחי. ברמה הקולקטיבית אני יכולה להרגיש את הנושא מהדהד בכל שושלת הקולקטיב היהודי. זה לא שלא היו ניסים, וגם לא שאבותינו ואמותינו לא לקחו את חייהם לידיים לשרוד בגבורה. הם בהחלט עשו זאת, אחרת לא הייתי כאן. אבל תמיד הייתה מודעות לאפשרות להפוך לקורבן. גם ברמה הכי אישית, כשאני שוב ושוב פוגשת את הנתייה שלי להרגיש קורבן של כל מיני נסיבות בחיי.

 

ברמה האישית, לאחרונה אני חווה המון סינכרוניויות קסומות מבורכות ביותר. ברמה הקולקטיבית,עושה רושם שאצים בכיוון ההפוך לרצוני וכנגד כל החוכמה וההכוונה שנגישות לי. בכל הרמות הקולקטיביות:

 

  • ברמת כלל האנושות. המשפחה שלי בדיוק חזרה מחופשה באלסקה, היכן שצפו בקרחונים הנסוגים במהירות מבהילה. בינתיים אנחנו איכשהו מסתדרים עם מעלה מעל לממוצע, אבל בפרפרזה של דוגמא שנתן פעם סטיבן הוקינג להמחיש את חומרת המצב, כולנו יודעים שכל עוד יש קרח בכוס, המשקה נשאר צונן, אך ברגע שהקרח נמס, הטמפרטורה עולה ממש מהר. ועל אף כל הפתרונות, קראתי שהעליה בשימוש באנרגיה ירוקה לא מורידה את השימוש במקורות אחרות, אלא רק מעלה את השימוש הכללי באנרגיה. (ראו את פרדוקס ג'בונס.) זאת רק דוגמא אחת מרבים כל כך, שבמקרה חיה אצלי עכשיו כי דיברתי איתם מיד אחרי החופשה.

     

  • ברמה הלאומית. אפילו אם יותר ממחצית העם רוצה עיסקה והפסקת הלחימה עכשיו, נראה שבכל זאת הרוב בטוחים שכוח בלבד הוא הפתרון היחיד, שכל רמה של הרס מוצדקת, ושהדבר הכי מסוכן זה לראות בצד השני בני אנוש עם אינטרסים וזכויות לגיטימיים. בינתיים, המלחמה ממשיכה, החטופים עדיין חטופים, אנשים מתים ושטחים נשרפים כל יום. והממשלה, שאין לה שום אינטרס ביציאה ממצב של מלחמה אלא להיפך, יציבה להחריד – לעוד שנתיים פלוס. כל עוד ממשיכים להתייצב למילויים, ממש לא אכפת להם כמה מפגינים.

     

  • אפילו ברמה של ההפגנות, ככל שיהיו ענקיות, זה עדיין אותו סרט, רעש, צעקות, בלגן. אילו המוני העם היו יוצאים לבושים שחור, או משהו מזהה אחר, עם נרות או דגלים או שלטים, ועומדים, גם באמצע האיילון ואיפה שלא יהיה, בדממה מוחלטת, אולי למעט דברים של משפחות החטופים או קטע מוזיקלי מאחד מדי פעם – אז הייתי מרגישה שנפל דבר, שקורה פה שינוי.

נוכח כל זה ועוד, איך אוכל להיות מחוללת ניסים, ולו קנים, ולא להרגיש קורבן לנסיבות?

 

אני לא כותבת כי יש לי תשובה. אני מביאה את עצמי לכתוב כי אני מבינה כמה כוח יש בשאלה.

 

אלו צרות קולקטיביות, כך שאף אחד מאיתנו לא יפתור שום דבר מזה לבד. הרבה מהזמן אני כן מצליחה להחזיק את התודעה הזאת. יש לי כלים רבים, מתורגלים היטב. יש גם צורך באנשים אחרים שיחזיקו לי מרחב ויחזקו אותי כשאני מתקשה. כמו שאני מחזיקה מרחב לאחרים ועוזרת להם לחזור לחוכמה של עצמם. אנחנו צריכים לתמוך ולהיתמך, וכל רגע דורש את התשובה הספציפית, החיה, שלו. גם אלה חלק מהתשובה.

 

אז בתוך כל מה שקורה, אפילו עכשיו, איפה אמצא את נקודת הדממה של התמסרות, קבלה ואהבה שתאפשר לי להיות נתיב של ניסים?

 

שאלה טובה לשהות איתה. רגע רגע.

הבוקר הייתי כל כך עצבני, שהקלטתי rant. (מומזנים לספר לי איך אומרים את זה בעברית.) פעם ראשונה שאני עושה משהו כזה, אני חושבת. והמשכתי להיות עצבנית מספיק שתמללתי ותרגמתי אותו, וזה גרם לי להרגיש יותר טוב. אז זה לא משהו שתיארתי מבעוד מועד, והוא לא מכיל את כל טיעוני הנגד להתנגדויות שבוודאי יעלו. אבל זה נתן לי אנרגיה, ויש אנשים שרוצים לדעת איך לי פה, אז נראה לי שאחלוק אותו. אם זה לא מה שאתם מחפשים לקרוא, פשוט תדלגו. אני מניחה שאכתוב משהו על ריפוי שושלת, או אנימיזם, או קסם, או מוזיקה, או אינטואיציה, או משהו אחר שקשור בקרוב. אם אתם בעניין, הנה זה בא.

 

המציאות כאן מרגישה שנמתחת עד להתפקע, ולא ברור איך לא התפקעה זה מכבר. או אולי בעצם היא כן.

 

על רקע השבת גופות, על רקע שוב פיצוץ משא ומתן, על רקע הראיונות אינסופיות עם משפחות החטופים ששואלים מגוון שאלות, ובסופו של דבר תמיד מבקשים מהם מה ירצו למסור ליקריהם בשבי למקרה ששומעים. ותמיד מוסרים שעושים הכל הכל הכל כדי לשחרר אותם.

 

וזה פשוט בלתי נסבל. אני לא יכולה שלא לדמיין את אותם חטופים שאם במקרה שומעים, אז שומעים לא רק את האיחולים. הם שומעים שוב ושוב ושוב על טירפוד המשא ומתן, שוב ושוב ושוב על צוות המשא ומתן שיישלח רק בעוד שבוע. דברים הזויים כאלה. ברור כל כך ממה ששומעים שלא עושים הכל. איך מצפים מהם לשמוע במשך חודשים על גבי חודשים שאנחנו עושים את הכל ולצפות שהם יאמינו לזה ויאמינו שיש בזה תוחלת? אני לא מבינה איך ניתן לומר להם שום דבר מעבר לכך שאוהבים אותם, שנקרעים מדאגה, ושנדאג לבוא חשבון עם המנהיגים שלנו שפקירו אותם כך שנחטפו וממשיכים להפקיר אותם שם למוות.

 

אני יודעת, אני כביכול לא מעורבת בכלל. אין לי קשרים אישיים, אני אפילו לא בהפגנות בכיכר, אבל אני בכל זאת חלק מהקולקטיב פה, ואני הייתי מתה לראות ולשמוע שכל התקשורת, כל המדיה, וגם כל המשפחות וכל הנציגים, שלא יסכימו לענות על שום שאלה, ולא יסכימו לשאול שום שאלה אחרת, חוץ מאשר איך מביאים לזה סוף. זהו. בטוח שלי מזמן אין סבלנות לשמוע שום דבר אחר.

 

בהתחלה היו דיבורים על כולם תמורת כולם, והיו שאמרו שזה אף פעם לא היה על השולחן, והאמת שזה לא מעניין. מעניין רק מה אנחנו עושים, מה זה "הכל" הזה? סיכולים ממוקדים? איך אנשים לא שמים לב שכל אחד כזה רק מביא יותר תקיפות עלינו חזרה? אנחנו אפילו נדרכים לזה! איך אנשים חושבים שיותר הרג יהפוך אותנו בטוחים?! מבחינתי, צריך לעשות הכל, כמו שאנחנו מצהירים. וזה מה שצריך לומר, כל הזמן, שוב ושוב. שיהיה לופ של 2 דקות, שאומר, “מה אתה עושה? מתי אתה עושה את זה? למה הצוות לא יושב שם, עם סמכות מלאה, עד שיצא עשן לבן? איך מעזים להמשיך ככה עוד ועוד ועוד? איך אתם חושבים שמה שלא עשיתם תוך 10 חודשים, 11 חודשים, כמעט שנה, אתם עכשיו הולכים לעשות? מתי תבינו שמה שלא עבד עד עכשיו, לא יתחיל פתאום עכשיו להביא תוצאות הפוכות?!”

 

איזה הזוי. לא רוצה שתגידו עוד כלום. לופ של 2 דקות רק זה, בכל הערוצים, עד שמשהו יזוז.

 

צאו, תזוזו הצידה, תשימו את המפתחות. לכו. לכו. לכו.

 

להגיד רק, “תחתמו. תחתמו. תחתמו.” וזה לא מעניין על מה. תביאו את מי שחי בחזרה, חי. קודם כל. לפני הכל. מה זה לפני הכל – לפני חצי שנה, לפני יותר מחצי שנה, מההתחלה! זה הדבר הראשון שהיינו צריכים לראות. נכון שמצטטים "הבא להורגך, השכם להורגו" – כן, זה היה ב-7 באוקטובר. לא עשיתם את זה. גם אני הייתי יוצאת להילחם בלי היסוס באותו יום. אבל לא עשיתם את זה. הוכחתם שאתם לא יודעים לעשות את זה. זה לא עכשיו, זה היה אז, ואי אפשר לעשות עכשיו את מה שהייתם צריכים לעשות אז, כי עכשיו זה עכשיו. עכשיו איחרתם. גם אי אפשר להחזיר את כל החטופים בחיים עכשיו, כמו שהיה בהתחלה. איחרתם.

 

אם אין אסטרטגיה בסופו של עניין לחיות במקום הזה בלי כל הזמן להרוג ולהיהרג, בלי המצב שיותר יהודים נהרגים פה על היותם יהודים מאשר בכל מקום אחר בעולם מאז השואה, אם אין דרך לחיות פה בלי שאנחנו צריכים להיות אלה שהורגים הכי טוב והכי הרבה, וזה המצב וזה מה שיחזיק אותנו לנצח נצחים, אז אין תוחלת. אין סיבה להיות פה. זה ממש לא מציל את העם היהודי.

 

אם היתה איזו גדולה לעם היהודי בכלל, זה היה שלא עסקנו במלחמה. עסקנו בדברים אחרים, עסקנו בלימוד, עסקנו במחקר, עסקנו במסחר, במשפטים – בהרג לא עסקנו. אם עלינו להפוך למיטיבים להרוג, אז אין טעם. אין טעם.

 

צריך לסיים את זה, להביא אותם הביתה, לשלם את מה שצריך לשלם (שזה תשלום על הטעויות שלנו כעם), לעשות הכל, שזה אומר הכל ולא כאילו הכל, מילה ריקה, ולהתקדם למצב שלא חיים בתוך מציאות כזאת. כי אם חיים בתוך מציאות כזאת, אין טעם.

 

ואני לא קונה שזה לא בידינו. הרבה מאוד בידינו. יש פה עם עם יכולות מדהימות, אם רק נפנה אותן לכיוון בונה ומועיל. עד שלא נמצה את מה כן בידינו, אין לדבר על מה שלא בידינו.

 

וכן, אני עוסקת, ובתוך כל זה גם מנחה ומלמדת ריפוי שושלות. נראה לי מאוד מאוד קשור, לדאוג לדורות שלפנינו ולטראומות שהשאירו לנו שמשפיעות על מה שאנחנו חיים עכשיו. יחד עם מה שקורה פה, ובתוך זה, וקשור בזה לגמרי. אי אפשר סתם לעסוק בשפע או בצמיחה אישית, או אני לא יודעת מה, גם אם אנחנו אישית, כולל אני עצמי, בתקופת פריחה מטורפת, אי אפשר – אסור בתכלית האיסור – להתנתק ממה שקורה במובן של לא לתת כתף ולנסות לעשות משהו, לתת את מה שיש לנו בשביל לשנות את המציאות הקולקטיבית העגומה ביותר שידענו. גם אם כל מה שיש זה לדבר או לכתוב.

לא מזמן הסתיים הקורס הראשון שלימדתי בריפוי שושלת, והוא הלך כל כך טוב שמייד התחלתי לחשוב מה הדבר הבא. לפעמים אני חושבת שאני צריכה שוב ללמד משהו קשור לקסם, אבל לא מתחשק לי לחזור לסקירה של כישוף בסיסי. אני יותר נמשכת להעמקה בהיבט כלשהו של חיי קסם או עבודה טקסית. מכל הנושאים, הכי בא לי ללמד מה שנקרא באנגלית invocation – קריאה לאלהות או לרוח, חיבור עם ישויות בעלות כוח רוחני גדול משלנו כבני אדם/בנות לילית (תודה תמי צורי וג'ינג' על המונח המבריק!). גם מעניין אותי לעשות זאת בעבודה קבוצתית.

 

התאחדות עם הרוח היא צורך אנושי עמוק. בהשוואה לרוב המכריע של הקיום האנושי, שעבר עלינו בקבוצות קטנות ואינטימיות, היום אנחנו מנהלים חיים של בידוד קיצוני. מעטים מאיתנו נהנים אפילו מחברות אנושית אינטימית מספיק כדי לחלוק באופן קבוע את החלומות שלנו, לא חלומות של שינה ולא של ערות. עוד פחות מאיתנו נהנים מתקשורת שוטפת עם העולם הטבעי הרחב – העצים הנבונים המיתמרים מעלינו, העשבים שלוחשים את הצעותיהם לסיוע רפואי ותזונתי, או הרכילות, התככים וההתלהבות הבלתי פוסקים של הציפורים. המין האנושי התפתח ארוג ומוטמע באינטימיות המורכבת הזאת במשך עשרות אם לא מאות אלפי שנים, והצורך שלנו בה לא דעך הרבה.

כשאנחנו מתאספים לטקס, אנחנו מחפשים את ההתאחדות הזאת, גם עם שאר בנות הלילית ובני האדם אתנו במעגל, וגם עם הרוח או האלהי או משהו מעבר. אנחנו רוצים להתענג על ולהיזון מהחיבור, ואנחנו גם רוצים לשים כתף ולפעול יחד ליצור תוצאות ראויות ומשמעותיות. כאשר האנושי והמעבר לאנושי משלבים כוחות, אנחנו מסוגלים לעשות הרבה יותר ממה שאפשרי לנו, בנות חוה ובני אדם, רק בכוחות עצמנו.

 

חשבתי ללמד את זה, ואז הבנתי שזה בדיוק מה שאני מלמדת בריפוי שושלות. נכון, זאת רק צורה אחת של תקשורת רוחנית, אבל היא הנגישה והחשובה ביותר. הכי נגישה, כי 1) כבני אדם/בנות חוה שהתגלמו בעבר, אמותינו ואבותינו הם הרוחות הדומות לנו ביותר, לכן איתן הכי קל ליצור קשר, ו-2) כהורינו וסבינו, הם מאוד מתעניינים בנו ובהצלחה שלנו, ולכן הם גם בדרך כלל להוטים לדבר איתנו. הכי חשובה, כי 1) הם משפיעים עלינו עמוקות בין אם אנו מודעים לכך או לא. אנו נושאים את טביעותיהם וממשיכים להתמודד עם כל מה שעוד לא נרפא או נפתר. 2) כשהם בטוב, יש להם רצון ויכולת עצומים לעזור לנו. 3) אנחנו די חייבים להם. אחרי הכל, הם אחראים לכך שאנחנו כאן מלכתחילה, ו-4) בסופו של דבר נצטרף אליהם, ויהיה הרבה יותר קל אם נפתח מערכת יחסים טובה ונדאג מראש שמי שמחכים לנו בצד השני הם במצב טוב.

 

ועוד משהו: העוצמה המצטברת של קבוצת אנשים שמתאספים כאשר כל אחד מגובה בשושלות רציפות של אנססטורס בריאים ואיתנים, גדולה בהרבה מקבוצה של אינדיבידואלים בדידים. בתהליך של ריפוי שושלות, אנחנו זוכים למישאוב ברמה שאנחנו בדרך כלל לא מדמיינים. התהליך מרכך את האינדיבידואליזם שכה התרגלנו אליו ומאפשר חיבור קולקטיבי ברמה שמוסיפה עומק למה שכל אחת מביאה, וכך גם למעגל או לטקס עצמו. ריפוי שושלות הוא לא התהליך היחיד שעושה את זה, אבל הוא עשוי להיות החשוב והנגיש ביותר.

 

אולי יום אחד עוד אלמד קורס invocation. בינתיים אני רואה בריפוי שושלות בסיס איתן לעבודה אינטואיטיבית או רוחנית או כישוף. אז אני מתכנן לפתוח קורס ריפוי שושלות נוסף, מיד אחרי החגים בליל סוון / ליל כל הקדושים. כאן אני מצהירה עליו בפעם הראשונה, אז יש מספיק זמן לשאול שאלות אם זה נראה לכם מעניין, וגם אכתוב על זה עוד. אני עדיין מקיימת מפגשים אחת על אחת למי שמעדיפים, או שלא יכולים לחכות!

 

כל הפרטים בעמוד הקורסים

אני לא עומדת לערער על זה, לפחות לא מהכיוון הצפוי. כולם פה עוברים תהליכים, רואים דברים שקודם לא ראינו. רק אצלי זה בכיוון הפוך למקובל. ככה זה אצלי בדרך כלל, מסתבר.

 

בתחילת המלחמה האיומה הזאת, בתגובה לשאלה שכולם שאלו אז, “מה העמדה שלך?” כתבתי פוסט עם הצהרה שברורה בעיניי, אבל כנראה רחוקה מהקונצנזוס: אני נגד טבח. כל טבח באשר הוא. אם יש נושא בו תמיד הייתי בדעה אחת עם כולם, היא שטרור זה דבר פסול ונתעב, שראוי לכל גינוי אפשרי. (אל דאגה, אין כאן שינוי! אני עדיין נגד טבח, מכל סוג! וטרור, כסוג של טבח, נשאר פסול ונתעב. אני כן מתנגדת להגדרה הרחבה שלנו בחברה הישראליתו לטרור – מבחינתי, טרור זו תקיפת אזרחים, לעומת תקיפה על חיילים, שזאת לחימה, לא טרור. בתקשורת הישראלית כל תקיפה נגד כל מטרה ישראלית מכונה טרור ולכן כמובן בלתי לגיטימי.) לא יכלתי להבין איך אפשר לסמן תינוקות, ילדים, נשים וזקנים כמטרות ולפגוע בהם בכוונה. איך זה נתפס כלגיטימי בעיני המפגע? כן, אני כמובן מכירה את ההסבר שפשוט שונאים אותנו ורוצים להרוג את כולנו. אבל אלה הסברים מבחוץ, לא מבפנים. מבחינתי, להבין פירושו מבפנים, להפנים את התשובה לשאלה, “איך זה להיות מי שאתה?”

 

כמו תמיד במלחמות, המצבים הנפשיים הבלתי אפשריים מולידים גל של שירים. (גדלתי על שירי מלחמה ישראלים. לבת מצווה קנו לי את התקליט הראשון שהיה לי אי פעם, שירי מלחמת יום הכיפורים. חרשתי עליו, ידעתי את כל המילים בעל פה, גם את אלה שלא הבנתי. כשהתותחים רועמים, המוזות דווקא פעילות במיוחד.) אנחנו זקוקים לשירים לתת ביטוי ולעזור לנו להכיל את מה שעובר עלינו. תפס את אוזני השיר עם של גיבורי על, על התגייסות כל העם, כל אחד ואחת “להציל את העולם”. שיר קליט וקולע של אחלה להקה. אחרי ששמעתי פעם פעמיים, נפל לי האסימון. במילים אחרות: אין בלתי מעורבים.

 

כך באמת הבנתי איך יכולים להתפס אזרחים "תמימים", אפילו תינוקות כמטרות לגיטימיות. כולל הצדקה לסיסמא שאין בעזה בלתי מעורבים.

 

אני מכירה, כמובן, את התגובה הברורה מאליה: “זה לא אותו דבר! איך אפשר להשוות בכלל בין חיילים לבין מחבלים?! הם רוצים להרוג את כולנו. הם מצהירים על זה. אנחנו רק רוצים להגן על עצמנו, ועוד עושים שמיניות באוויר כדי לא לפגוע בהם.” אין לי ספק שעושים מאמצים כאלה, כולל סיכון עצמי. שמעתי מקרים ממקור ראשון. אבל יש הבדל בין מטרה וכוונות של אדם לבין אלו של מערכת, כמו צבא או מדינה. כשמדובר באדם, אני רוצה להבין מבפנים, מה עובר עליו, מה הוא אומר לעצמו, איך הוא מרגיש, מה כוונותיו המודעות, איך זה להיות הוא. במקרה של מערכת, אין דבר כזה. שם לא מעניין אותי הצהרות או כוונות, אני לא מאמינה להן. אני דובקת בעובדות יבשות, בעובדות הכי רלוונטיות. למשל: כמה מאתנו הם הרגו, וכמה מהם אנחנו הרגנו? כמה פגועים בגוף ובנפש אצלנו וכמה אצלם? כמה בתים שלנו הם הרסו וכמה שלהם הרסנו אנחנו? אפילו כמה חטופים שלנו יש אצלם וכמה אסירים פלסטינים אצלנו, גם אם נספור רק עצורים מנהליים ולא כאלה שעברו משפט (של משטר צבאי)? בהחלט יתכן שאנחנו כביכול השתדלנו למנוע פגיעה כמה שיותר (לפחות עד 7.10), והם משתדלים בדיוק לפגוע כמה שיותר, אבל התוצאות לא רק הפוכות, הן חסרות כל פרופורציה. כשאני רוצה לעמוד על רצונה האמיתית של מערכת כלשהי (בניגוד לאדם יחיד), אני שופטת לפי התוצאות. ואלה ברורות.

 

באופן דומה, יש לי ביקורת על האימרה השגורה כאן, שישראל היא המקום הבטוח היחיד בעולם עבור יהודים. סליחה, מאז קום המדינה, כמה יהודים נהרגו ברחבי העולם על כך שהם יהודים? וכמה בישראל? אני לא טוענת שאין אנטישמיות או שלא יכול לקרות אסון ליהודים בחו"ל. לא טוענת שמדינת ישראל חסרת משמעות. רק שבינתיים המאזן הפוך.

 

באותה רוח של היצמדות לעובדות, הנסיונות להשיג שקט בעזרת הבלגה, הרתעה, שוחד, סגרים, התנתקות, מודיעין, הפעלת כוח, או הפעלת יותר כוח, לא הביאו בטחון, ובוודאי לא שלום. מה שכן הוכיח את עצמו בשעת מבחן היו הסכמים עם מדינות ריבוניות אחרות על בסיס אינטרסים משותפים. אפשרות כזאת עם הפלסטינים, הממשלה, ובכנות רוב העם, רוצים למנוע בכל מחיר.

 

גם לי הקריאה לשחרור פלסטין “מהים לנהר” מרגיש כמו קריאה לטבח שביעי לאוקטובר בכל הארץ. אבל אם נמשיך בעובדות, ישראל שולטת בפועל מהים לנהר מאז 67. הכסף, הדרכונים, שליטה על המעברים הרשמיים לגמרי בידינו. תנועה לא מבוטלת ומוקדי כוח משמעותיים כאן רוצים לחזק את השליטה ולהפוך אותה רשמית וקבועה.

 

שוב, אני מכירה את התגובה. מאז 7.10 גם הרבה אנשים שלפני כן האמינו בדרכי שלום בזים לכל התנהלות שאינה הפעלת כוח. בנוסף לכל מי שגם קודם סברו שרק בכוח פותרים סכסוכים. מעבר למה שאמרתי כאן (אפשר להרחיב עוד הרבה, אבל זה כבר ממש ארוך), יש לי תשובה עקרונית: תמיד יש ברירה. תמיד, תמיד יש ברירה.

 

יש כאן עם שיודע להשקיע המון עבודה קשה ולהשיג דברים מדהימים – בהייטק, בלימודים, במדע, בחקלאות, בצבא, בספורט, בכתיבה – במה לא? אה, כמובן, לא בתחומים שאנחנו שוללים מראש. למשל לפתור את הקונפליקטים שלנו בדרכי שלום. כמה השקענו שם? כמה השקענו בלב שלם ובמחוייבות מלאה? כמה שהקענו ללמוד את הנושא, מה המנגנונים הפוליטיים והרגשיים והחברתיים, שיכולים לאפשר מהלך כזה ואיך אפשר להפעיל אותם? מעט מאוד.

 

פעם היה נהוג לומר כאן שהבלתי אפשרי לוקח קצת יותר זמן. איפה זה ואיפה אנחנו עכשיו? אולי זה האלגוריתם שמכניס אותי לבועה של הדומים לי, אבל סוף סוף אני מתחילה לשמוע מאוד אנשים שנמאס עליהם הטירוף הזה, משפיכת הדמים וסבל מתמשך במקום להחזיר חטופים. וגם כמה שמכירים באפשרות לכרות ברית אזורית הסטורית. ואפילו כמה שמוכנים לדבר על לשחרר את שליטה בעם אחר. ולשקם גם את עצמנו.

אלטר בתהליך באינטנסיב ריפוי שושלות בבודפשט, מאי 2024

 

הדבר הפוליטי האחרון שכתבתי – לא כאן, סתם על הקיר בפייסבוק, כי היה ממש קצר – היה כשהבנתי שישראל לא נלחמת כדי להחזיר את החטופים, אלא במקום להחזיר את החטופים. אחרי זה, מה עוד יש לומר? כל פעם ששאלו את הגורמים המכריעים לגבי עסקאות אפשריות, השיבו, "אבל דורשים שנפסיק את המלחמה." כי כנראה סיום המלחמה הוא לא תוצאה רצויה. ברור שהממשלה הזאת לא תגיע לעסקה – כי אין עסקה שלא תמחיש שהיה אפשרי לבצע מזמן ולחסוך המון הרוגים. גם ברור שרוב הציבור כאן משוכנע שנלחמים כדי לשחרר חטופים ושרק כך נבטיח ביטחון, אחרת לא היו כל כך מוכנים להקריב את עצמם ואת יקיריהם.

 

בגדול, אני רואה הקבלה בין עמדת הימין ועמדת השמאל – למרות שהשמאל לא אומר את זה, אז אולי זה רק אני? אולי לא נשאר הרבה מאתנו, או אולי פשוט כל כך איבדנו לגיטימציה שלא שומעים אותנו. הרי להזכיר "חפים מפשע שנהרגים בעזה" מחוץ להקשר של הגחכת עצם הרעיון זאת עילה לפיטורין במקרה הטוב. אולי אני רק כותבת לקומץ שרואים את העולם כמוני וצריכים לשמוע חיזוק שאנחנו לא לבד.

מהימין אני שומעת שרק כוח יכול לספק לנו ביטחון, ושהבעיה היא שאף פעם לא נתנו להם להפעיל כוח עד ההכרעה. מצביעים על ההתנתקות ועל אוסלו ועל ההבלגה מול ירי רקטות ועל מבצעים שנעצרו לפני שהשיגו ניצחון מוחלט, וגם עכשיו, על כל מקום שהפעלת כוח מרוסן או מתעכב משיקול כלשהו. אני מבינה. באתי משם, אי אז בנעוריי, והם גם מדבררים את עצמם בכל כלי התקשורת, ללא הפסקה.

 

לראייתי, לא הסכמים כשלו בשביעי לאוקטובר, ולא דיפלומטיה. הכוח שלנו, הצבא והמודיעין, הוא זה שסמכנו עליו ושכשל. ניצחונות הן תמיד זמניות. אבל הימין גם צודק – הם באמת אף פעם לא זכו לקחת את הגישה שלהם עד סופה. אני תוהה איך הם רואים את סוף המשחק: השמדת כל אוכלוסיית עזה, כי הרי אין שם חפים מפשע? ואולי גם השמדה או גירוש האוכלוסייה הפלסטינית בגדה / יהודה ושומרון? אולי גם את חיזבאללה? את איראן? ומה עם כל שאר העמים ה"אנטישמים" שיקומו עלינו בעקבות כל זה? או שיש למתוח את הקו אחרי יש"ע ולנהל את מאזן האימה בזרוע נטויה לאחר מכן? אין ברירה – הרי אנחנו במזרח התיכון וכאן זה הולך רק בכוח? או שאלוהים, שעד כה לא הרים אצבע להציל הרבה מאוד יהודים תמימים באמת, סוף סוף יראה כי טוב אחרי שנהרוג מספיק אויבים?

 

גם מצד שמאל, אפשר לומר שאף פעם לא ניתן לנו למצות את החזון שלנו – בניגוד לספין של הימין, למרות שהימין בשלטון בערך 40 שנה מתוך היובל האחרון. עם מדינות וממשלות, עם הסכמים, אפשר להתנהל ולעבוד, כמו שהוכיחו ירדן ומצרים לאורך השנה האחרונה. עם מליציות וארגוני טרור או התנגדות עממית, אי אפשר לחיות, אי אפשר להגיע להבנות יציבות, אי אפשר להרתיע, ואי אפשר לנצח. זה לא רק אצלנו, ככה זה בכל העולם. לפיכך, אין יותר אינטרס ישראלי מאשר מדינה פלסטינית יציבה ומשגשגת. מה היה קורה אם היינו משקיעים במטרה הזאת כמו שאנחנו משקיעים במלחמה? (בנימה צינית, אולי אז ישראל באמת היתה רפובליקת בננות, כי תעשיית הנשק היה נכנס בנו במקום לתמוך בנו…)

 

התפיסה של "רק בכוח" היא היא הקונספציה. החזרה האדוקה על היותנו קורבנות נצחיות, שתמיד אנו מוקפים אויבים וזאת המציאות שעלינו להיערך לה – לא מותירה מקום לשום אפשרות אחרת. לשינון האמונות האלה יום יום בתפילות במשך דורות יש השפעה מהדהדת. גם אם נחליט לחיות על חרבנו, יש גבול ליכולת. אפשר למות על חרבנו באותה מידה. זאת תוצאה נפוצה יותר. 

 

אני חיה פה. אני לא נאיבית לגבי התרבות המוסלמית המקומית, שהיא פטריארכלית, סמכותנית והומופובית – ממש כמו התרבות היהודית דתית. ברור לי שמלא אנשים בשני הצדדים לא רוצים שלום. בעיניהם לרדוף שלום הוא נאיבי ומסוכן, כי "הם רוצים רק להרוג או במקרה הטוב לגרש את כולנו. הם התחילו. מלמדים שם כבר את הילדים לשנוא אותנו. הם לא אנושיים בכלל. הם מבינים רק כוח. אין שם חפים מפשע – כולם לוקחים חלק בלחימה נגדנו. עדיף וחובה שנקדים להשמיד אותם, כי רק ככה נציל את עצמנו." 

 

אני לא בעד לפייס או לרצות, אלא בעד שינוי גישה הרבה יותר עמוקה. חוויתי את שתי תפיסות העולם – זאת שחווה את עצמי בעיקר כקורבן שבמקרה הטוב עולה לגדולה כגיבור מנצח, וזאת שחווה את עצמי כאחת מיני רבים ומגוונים הקשורים אלה באלה, כאשר הדרך לשגשוג מרבי היא למקסם שיתופי פעולה ויחסים מיטיבים. אפשר לראות את שניהם כ possession states, מצבים של אחיזה על ידי או התמסרות לארכיטיפ או אנרגיה פרדיגמטי גדולה, אחת של שליטה והשניה של שותפות. כמו בספרים הגביע והלהב של ריאן אייזלר, או The Dawn of Everything של גרייבר ווונסלו, מעבר לסוגייה של דיוק היסטורי, נראה שתרבויות אדם וגם הפרטים בתוכן נוטים לאחת משתי הפרדיגמות. זה תופס בהקשר של יחסים בין עמים ומדינות, יחסים בין פרטים, גם אינטימיים ביותר, יחסים ביננו לבין עצמנו, ויחסים ביננו לבין כל מה שמעבר לאנושי. 

 

היום הוא היום הארוך בשנה, עוד הרבה קיץ חם ומעיק לפנינו, עם גלי חום שוברים שיאים של קושי ואורך, יחד עם עוד מלחמה ומוות מיותרים בלי שרואים את הסוף. אין מה לומר, מדכא.

 

אני יוצאת מוקדם, להספיק ללכת בשדות לפני שהחום נהיה בלתי נסבל. אפשר לחשוב שכל המוות מסביב עכשיו בפתח של העונה השחונה מהדהד את הדיכאון הכללי – אבל כשאני שומטת את הדעות ומסתכלת באמת, הארכובית, האמיך ואפילו הדרדר עוד צובעים בכתמים של ירוק בוהק, לשון הפר וזנב העקרב יותר מאופקים בירוק מאובק אך בהחלט משגשגים, הבוצין פורח בצהוב זוהר, והברושים, האלות, האלונים והחרובים עוד חוגגים את גשמי החורף עלווה חדשה, רענן ובהיר. זה עוד בלי להזכיר את כל המהגרים שבכלל לא שמעו על כך שבקיץ מתקפלים ונחים. אפילו הגבעולים הגבוהים ויבשים של חרצית, חובייזה וגדילן מעציבים בעיקר כי עומדים מושחרים עם ראש מקופל, עדות שרוססו רגע לפני שהבשילו זרעים ומתו מוות טבעי. 

 

המפגש עם המוות עצמו מעציב, אבל לא מדכא – המוות הוא עוצמתי ביכולת שלו לפתוח שער למעבר לא פחות מאשר לידה. מה שמדכא זה המוות המיותר, המוגבר, ההתעקשות שלנו לזרות מוות כדי "לנקות" את הסביבה שלנו, להפוך את עולמנו לבר שליטה במקום למצוא דרך לשגשוג הדדי. בסופו של עניין, פרדיגמת הנפרדות, השליטה, הכיבוש – בכל הקשר, לא רק האנושי – משאיר לכולנו עולם מרושש. 

 

לפעמים אני יכולה רק לעשות זום אוט ענק, ולהתנחם בכך שהעולם שלנו מחזורי, וגאיה, כמו תמיד, איכשהו תדע להפוך גם את הפסולת הכי לא מבטיח לקומפוסט עבור המחזור הגדול הבא של עידנים שהם עבורה כמו ניד עפעף. ואז אני חוזרת לחלקיק הניד עפעף שהוא חיי, היום, הרגע, ובודקת איפה התרומה שלי, מה עלי לעשות עכשיו לתרום את הפירור שלי לפרדיגמה של חיבור? ועושה את זה.

 

יום ארוך / היפוך קיצי וירח מלא מבורך. שנדע גם אנחנו להתהפך ולחזור לאיזון.

לא מזמן קראתי את הספר האחרון של נעמי קליין, שכל שאר ספריה נהיו קלסיקות. לא עם הכל הסכמתי, אבל היתה תובנה אחת מכוננת, שמתאים ביותר ליום השואה. בתרגום חופשי שלי, יש להבחין בין לשמר זכרון של אירועים טראומטיים, לבין לשמר את הטראומה.

 

שוב, יש הבדל בין לשמר זכרון של טראומה לבין לשמר את הטראומה עצמה.

 

כיהודים, ובמיוחד כישראלים, אנחנו נוטים לשני. אנחנו פועלים, באופן מכוון מאוד, לא רק לשמר את הזכרון של דברים שקראו, אלא לשמור על הטראומה חיה מאוד בכל אחד מאתנו.

 

כאילו זאת בגידה בזכרון לנהל חיים בלי הגחלת הזאת של הטראומה בנפשנו

כאילו אנחנו מפחדים שאם ייעלם, יקרה משהו נורא

 

גם "בכל דור ודור" שכתבתי עליו לא מזמן, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – תמיד חשבתי שהציווי הוא להישאר ערים לנס השחרור, אבל האירועים סביב השחרור היו די טראומטיים, אז גם שם הציווי הוא לשאת אותה בתוכנו.

בכלל, התפילות זרועות בהצהרות כאלה – קיבלתי תזכורת לא מזמן, בשבעה של אבי, בה נחשפתי לכמות תפילות שלא חוויתי עשורים רבים. תמיד לזכור שיש רוע, שבכל דור קמים עלינו לכלותינו, שרק השם מצילנו מידם…

 

“אבל שוב ושוב מוכח שזה ככה!” ישיבו. הרי קיבלנו תזכורת איומה לא מזמן, ואפשר לראות שהמצב עוד ממשיך.

 

ברור. אין כל סיכוי שמישהו – ועוד קולקטיב – יכריז כל כך הרבה פעמים ביום במשך כל כך הרבה זמן ש"אלה הם פני הדברים”, והם ישתנו. בוודאי לא כשמדובר בתפיסה עצמית. כל מי שאי פעם עסקה בשינוי תודעה או יצירת מציאות יודעת את זה. זאת ציפיה מגוחכת.

 

העניין הוא שאפשר לזכור מה שהיה בלי לשמר טראומה. אפשר לכבד את הזכרון של אלה שעברו דברים איומים בחייהם ולא להתעקש לקיים מציאות פנימית כאילו אנחנו עצמנו עוברים אותם. זאת אחת הסיבות לעבוד עם ריפוי שושלות, וקיימים המון כלים נוספים שיכולים לעזור לנו לחיות חיים מטיבים גם אם הדורות הקודמים לא זכו לזה.

 

אבל קודם כל צריך לדעת שזה אפשרי. עוד יותר, צריך לדעת שזה רצוי.

 

מה אם זה בעצם נכון, שבכל דור קמים עלינו, אבל אנחנו לא במצב טראומטי של ציפייה דרוכה? אנשים מפחדים שככה הדבר יתפוס אותם לא מוכנים, אבל ההיפך הוא הנכון. במצב של פוסט טראומה, אנחנו לא מגיבים לאיום עכשווי, אנחנו מגיבים לאיום ישן, שפעם נחרט בנפשנו. אנחנו לא פנויים לקלוט מה הייחודיות של המצב הנוכחי, לא פנויים למצוא את התגובה האפקטיבית ביותר. כי אנחנו לא פנויים להווה, חלק גדול מהמודעת שלנו עסוקה בעבר.

 

אפשר להתחיל בלשים לב לאיך ההנצחות שלנו פועלות לאחוז בטראומה בכל הכוח. ואז אפשר להבחין שאפשר גם לזכור ובו זמנית גם לבחור בחיים מיטיבים. הרי זה מה שהיו רוצים שנעשה.

 

אני פותחת קורס ריפוי שושלות ב13.6, פרטים בעמוד הקורסים.

 

כשהייתי ילדה, חלמתי להיות נביאה. חשבתי שאין דבר שווה יותר מלשמוע ישירות מפי אלהים. לא לקחתי בחשבון אילו דברים נאלצים לשמוע, ועד כמה העם לא מעוניין במסרים אלה. שלא לדבר על היומרה לטעון שמה שאני שומעת תקף יותר. כל זה בלי שאני כותבת הפעם על המלחמה פה אפילו, אלא על השליחות העיקרית שלי. (אם כל כמה שמרגיש הזוי לעסוק במשהו אחר כל עוד המצב ממשיך כפי שהוא!) בסיפורים שמספרים לילדים הכל נראה הרבה יותר פשוט.

 

לאורך שנים, גם כמעט מאז שהייתי ילדה, הרגשתי דחיפות נוראה לעשות משהו, לשנות כיוון, להציל את הביוספירה המוכרת והמופלאה. לפני כמה שנים התחושה חלפה. אני לא זוכרת בדיוק מתי, אבל רשמתי מתישהו ביומן שאני תמיד מנהלת, ששמתי לב שהתרחש תהליך ועכשיו אני חשה משהו אחר. שמאוחר מדי, שהעניין הוכרע. זה נשאר ביני לבין עצמי- מה עוד היה אפשר לעשות עם תחושה כזאת? ומאז אני מגששת איך מצד אחד לא לסגור דלת לאפשרויות חיוביות יותר, ומצד שני להכיל ולהכיר במוות בסדר גודל בלתי נתפס.

בהליכה בימים האחרונים בחורף המוריק ומצייץ, הרגשתי כאילו אני בו זמנית צפה גבוה ויכולה לראות את גאיה מותחת קשת ענק, לאט ובחוזקה, בעזרת תכונותינו אנו שהיא עצמה פיתחה בנו, על מנת בבוא העת לשחרר ולרסק אותנו ואת הציוויליזציה שלנו לרסיסים על הקיר הנוקשה של היעדר תשתית אקולוגית חיונית. 

 

בתרבויות בריאות, חוגגים ומהללים את מחזורי החיים והמוות המאוזנים – בעונות, בחודשי הלבנה, ביום ולילה ובחיינו שלנו – שמקיימים אותנו. חיינו שזורים בהם, ומיטב התרבות מושקעת בלשמור על האיזון ובלחוות מיזוג אקסטטי ומייסר עם המסתורין הגלומה בהם. תמיד היינו עדים למחזורים גדולים מאתנו. תמיד עמדנו משתאים ומלאי יראה מול הפלא הזה. המחזור המופלא של אור וחושך, של לידה, מוות ותחיה, של ללכת לאיבוד ולמצוא את הדרך, והפעימה האינסופית של עוצמת החיים הבוראית בתוך כל זה, הוא הנושא של רוב השירים והטקסטים שלי, הטקסים שלי, מהות חיי.

 

האנושות תמיד היתה עדה למחזורים המפעימים הרגילים, אבל להיות עדים ממש לסוף עידן, לסיום מחזור כל כך עצום שאין לנו שמץ מה תכיל הפעימה הבאה – זה חסר תקדים. ברור לי למה יש כל כך הרבה בני אדם בפלנטה עכשיו, למה כל כך הרבה מאתנו התגלגלנו לכאן בימים אלה. לקחת חלק בזה, עם כל הכאב והקושי. זה כל כך גדול ממני, אני לא יודעת מה זה אומר. אבל מסע חיי הוא לסמוך על האלה הגדולה, המסתורין הגדולה של פעימות אינסוף של בריאה וכליה, גם כשאני יודעת שהיא תבלע אותי פיזית יחד עם כל מה או מי שאני מכירה ואוהבת. הרי מה אני, מה אנחנו, אם לא גרגרי אבק בקליידוסקופ הענק שלה. ובתוך זה, איכשהו, העונג העילאי מכיל וגובר על הייסורים המקומיים. 

 

וזאת הסיבה להמשיך ולעשות, להקשיב למה שהיא לוחשת, לעשות כמיטב יכולתי למלא אחר ההנחיות ולבקש רק להיות ראויה לאמון שהיא נותנת בי. גם למדתי בפיזיקה קוונטית אי אז בתואר ראשון שכמה חלקיקים תמיד עשויים לעבור דרך חומה לא עבירה. אולי תהיה לי זכות להשפיע משהו על חלקיקים אלה. לא באמת אוכל לדעת, וגם לא צריך. לשמוע ולענות לקריאתה זאת דרך החיים היחידה שנראית לי ראויה בכל מקרה. ואני עדיין עובדת על זה, בערך כל חיי.