השביעי לאוקטובר שכנע את הרוב בישראל שבאמת אין מנוס מ"לחיות על חרבנו" כאן לנצח נצחים, ולוודא שידינו תמיד תהיה על העליונה.
איזו איוולת. אם יש דבר אחד שהיסטוריית המקום הזה יודעת ללמד, הוא שכל חומה וכל שליטה סופם ליפול. אין כזה דבר ידינו תמיד על העליונה. זאת הקונספציה שחייבים לעקור מהשורש – התפיסה שאין ברירה, עם כאלה אי אפשר לעשות שלום.
אנחנו חושבים שאנחנו "מבינים את הראש שלהם" כאשר מה שאנחנו מבינים הן ההשלכות שלנו. ברור לכל בר דעת שמסתכל מבחוץ איך התפיסות שלנו אחד את השני הן השתקפויות מדוייקות, ואנחנו מתחזקים ומחזקים אותן במעשינו ללא הרף. (כן, בטח, יש גם מקרים יוצאי דופן. אנחנו מעלים אותם על נס ועושים כל מה שאפשר לקבור, להעלים ולבטל את כל השאר.)*
אני מודה, אני מזועזעת מאתנו שאנחנו לגמרי בסדר עם הרס בקני מידה כאלה. ממש לא משנה מה הסיבה. לא יכול להיות כל הצדקה. לא שציפיתי למשהו אחר, אבל כשקלטתי שבפועל ישראל נכנסה לעזה לא על מנת להחזיר את החטופים אלא במקום להחזיר את החטופים – גם אם לא כולם במודע – אין לי מילים, רק שברון לב וזעם. בנינו על תפיסות מוטעות, וכשאלה קרסו על אזרחים, במקום להודות ולשלם את המחיר הכבד על הטעויות שלנו ולדאוג לחילוץ ושיקום, יצאנו למסע הרג שרק תובע עוד קורבנות, מערים עוד עלויות שיום אחד נצטרך לשלם ומרים מכשולים עוד יותר גבוהים בפני בחירה בחיים.
זה לא רק שאין כל אפשרות להבטיח את המשך קיומנו בדרך אלימה. גם אילו היתה, היה עדיף לחדול ולא לבחור בה.**
אם זה המצב – שאין מנוס מ"לחיות על חרבנו" כאן לנצח נצחים, ולוודא שידינו תמיד תהיה על העליונה – חבל שבכלל הקמנו מדינת יהודים.
מדינת ישראל הוקמה כדי למנוע שואה, אבל מה לעשות, את השואה אי אפשר למנוע בדיעבד.
אם מה שמצפה לנו כאן הוא לספוג אך גרוע מזה גם לבצע טבח אחר טבח, עדיף היה לשארית הפליטה להתפזר בין אומות העולם, ולהשאיר את יהודי המזרח בקהילותיהן המפוארות במקום לקבץ אותם במעברות. ליהודים היה ויש הרבה יותר מה לתרום לעולם מאשר להמחיש איך להפוך את היוצרות כך שהנרדף גם רודף.
נכון, ההיסטוריה היהודית באלפיים שנה שקדמו למדינה רוויה בתקופות של רדיפה ואנטישמיות, אך גם בתקופות זוהר משמעותיות. (גם כיום, יש חידושים ביהדות בחו"ל שזרים לחלוטין בישראל עם מונופול רבנית קנאית.)
אבל אם כבר הקמנו מדינה, היתה ועוד ישנה הזדמנות לבנות מדינה למופת, ששוויון וכבוד ושגשוג הם נרות לרגליה. יכולנו להביא ריפוי ואחווה לאדמה שסביר שידעה יותר מוות אלים במשך כלל תולדות האנושות מאשר כל אדמה אחרת בעולם. זאת משימה אדירה וראוייה. במקום זה, יחד עם אחווה מעוררת השראה, בנינו מבצר של חשדנות, הרס ושנאה, גם מבפנים. אגב, לא כל כך שונה ממה שאומרים פה על עזה.
אלה הדברים הכי קיצוניים אודות ישראל שאי פעם העליתי על הכתב. צר לי מאוד לכתוב אותן. בשברון לב ובזעם.
*אני יודעת, אני כותבת פה בכללי. לכלול דוגמאות היה הופך את זה לארוך כל כך שלא הייתי מספיקה לכתוב כלל. מי שלא מכירה דוגמאות רבות כל כך שמאששות את מה שאני כותבת, שרואה רק את ההפך, ממש ממש מוזמנת לחפש אותן. ואם רואים אותן אך פוסלים את כולן, יש אומנות של הבנת האחר שפספסתם.
**שוב, אני ממש לא נגד להיות חזקים ומוכנים לעמוד על שלנו. כמכשפה, אני יודעת כן יודעת גם לקלל, ומכירה בחשיבות של שמירת גבולות ברורים. אבל כשאלה נהיים המודוס אופרנדי היחיד, החיים הופכים לחוויית רדיפה בלתי נסבלת, וגם אנחנו הופכים בלתי נסבלים. כאנימיסטית, השאיפה שלי תמיד תהיה למקסם את שיתופי הפעולה המיטיבים לכל המעורבים.