פוסט מקורי מ20.6.21:
היום ראיתי חורבן של עוד חורשה סבוכה. בית גידול – בית – ליצורים שלא נספרים. אחת שאני מכירה. בה פגשתי לראשונה את חבלבל השיח, שכנראה לא יפרח שם יותר. ידעתי שמפחדים משריפה, שמומחה אמר שסבך כזה מסוכן. לא היה לי מה לעשות חוץ לעמוד כמה דקות עם האלון היחסית צעיר שאני מיודדת איתו, לומר שאני מצטערת ולהשתתף בצערו. נזכרתי ביום לפני כשבועיים כשביקרתי בשבעה, ישבתי ליד איש זר שהצביע על מכנף פורח מפואר והעיר שמוטב להוריד, זה עושה המון לכלוך. ידעתי שזה לא המקום וגם אין לי דרך להסביר לו שזה אנחנו שהפכנו נשירה פוריה ל"לכלוך", אז רק אמרתי שבעיניי זה עץ יפהפה.
לפעמים קשה לי למצוא את עומק השמחה, האושר, הjoy שמשתווה לעצב הכרוך בתפיסה אנימיסטית היום. אני יודעת שכפי שהדברים עומדים עכשיו, אני דבקה בפרדיגמה שהפסידה – העולם, דרך האדם, בוחר אחרת, ואין לי איך להזיז את ההמונים השרויים בכישוף הטכנולוגיה תוצרת האדם. אני גם יודעת שהעולם לא ימשיך במסלול הזה לאורך זמן – שינויים אקספוננציאלים חייבים להסתיים ולהשתנות, בין אם בקריסה או בהתמרה פתאומית, אבל עד שזה יהיה ברור לאדם מן השורה (איזה ביטוי מוצלח), זה יהיה כבר מאוחר מדי בשביל שנוכל לבחור.
לפני כמה שנים פגשתי ציטוט של מרשל רוזנברג, זה שהמציא את תקשורת מקרבת, "לעולם אל תתן לאף אחד את הכוח לאלץ אותך להיכנע או למרוד." או למרוד? מה? איך!? הדבקתי אותו על כריכת יומן השנה שלי והלכתי איתו כמו קואן, עד שהתחלתי להבין.
אני לומדת לסמוך על גאיה גם אם היא משמידה חלק ניכר מהביוספירה באמצעות ההיבריס שלנו או יוצרת תמורה אחרת שנראית לי כסיוט. לפי ציטוט נוסף, הפעם מהלהקה הפגאנית האהובה עלי Gaia Consort – יש דברים שאי אפשר להפסיק לראות – "There are things you can't unsee." ביניהם, תחושות השייכות, האושר, ההתמסרות, האהבה העצומה מבעבעות וחוזרות.
הנה, ההיפוך הקיצי – אני לא מאמצת את פירוש החג מתרבויות צפוניות, היכן שיום זה מסמל שיא של עונת החיים המשגשגת. כאן היא תחילת עונת המוות. יש לזכור שגם המוות חשוב במעגל, אלים רבים מתים וקמים לתחיה, כל החיים תלויים במוות וניזונים ממנו. זה לא מבטל את האבל. אלים הם גדולים מבני אדם יחידים, הם יותר כמו פנים של תרבויות שלמות, או אפילו מפעל התרבות האנושית כולו. אבל המחזור הוא דרכו של העולם, והספירלה והפרקטל, וגם הancestors קיימים ונוכחים.
יש איזה שקט וחוסן בלהבין שסביר שהפסדנו – אנו האנימיסטים שרוצים לחזור לתרבות אנושית שמוקירה את ודואגת לשגשוג האנושות ושאר המינים – ושבמובן מסוים זה לא משנה. יש משהו מייצב ומעצים לדעת שזה מי שאני, זה מה שאני יודעת, זאת האהבה והייעוד והמסירות שלי, בין אם כאנושות ניכחד או נתעלה.
"תאמרי את הדברים האלה," אמר האלון הצעיר. "תלמדי את זה."
כן, כך אעשה.