יום השוויון.

ואני גם מתקשה. להסתובב ברחובות ליד ביתי ולראות את עובדי העירייה (או עובדי הקבלן שהעירייה שוכרת, לא ביררתי) עמלים לכסח את הפרחים הכה מתוקים ויקרים לי בצידי הדרכים, את העצים ש"נגזמו" עד כדי גדמי ענפיהם הגדולים, גבולי השדות שמצטמצמים כל שנה לכלום, כולם בתי גידול צנועים שנעלמים, מקומם של יצורים אחרים במשפחת החיים, וגם בריות יקרות בפני עצמם.

כל מעשה כזה גם מזכיר לי, בהודעה רמה, שהתרבות שאני חברה בה לא רק אינה שותפה לערכים שלי, היא ממש נלחמת בהם. לפעמים אני חושבת איך הורי הוריי היהודים הרגישו כשהרסו בתי כנסת ושרפו ספרי תורה – רק שבתי התפילה והקדושה שלי הם לא רק סמלים, הם בעצמם חיים, והם גם תומכים בחיים שלנו, מווסתים לנו את מזג האוויר, מאכילים אותנו, מספקים לנו אוויר נקי לנשום, מציעים לנו ריפוי פיזי, נפשי ורוחני. 

קשה לי לא ליפול לתחושות מדכאות כאלה כשאני מסתובבת באזור מגורי ומקום העבודה שלי. אני מזכירה לעצמי וכותבת להזכיר לאחרים שאולי חשים כמוני שכאנימיסט, המענה נמצא בקשב לבריות עצמן, להגיע למקום עם צמחים במצב סביר ולהתחבר אליהם. לא להשליך, לא להניח, לא להסביר. לתקשר. להרגיש איך הבריות הירוקות מתנהלות ולשמוע את מה שיש להן לבשר. הסיבה ללכת למקום בהם הצמחים במצב סביר זה פחות בגלל הצמחים עצמם ויותר לא להסתבך רגשית בעצמנו. (למרות שגם הכרתי עץ שהרגיש לי עסוק בריפוי אחרי שאיבד שליש מהנפח שלו בסופה ולא הרגיש לי פנוי לשיחה.) הם לרוב לוקחים את זה הרבה פחות קשה ממני, מבינים שאנחנו בני אדם ממש הלכנו לאיבוד וממשיכים לתת מעצמם ומדוגמתם בחמלה וברצון שנתעשת.

בינתיים, עוד לא איבדנו את העונות, מחזור השנה המעניק חיים ויציבות בתנועה ממשיך להסתובב, מומחש ומורגש בעוצמה בעונה הזאת. ראוי שנצא, נזמין אותה לתוכנו לרענן אותנו אחרי שנה קשה, נחגוג אותה ונכיר בה תודה. 

יום שוויון מבורך.