מחשבות על מוות

הדבר האחרון שציפיתי היה שהיא תגיע למסקנה שעל מנת להיות מסוגלים לקבל את המוות במידה סבירה, עלינו לאמץ תפיסת עולם אנימיסטית. הדרך היחידה בה המוות – ובהתאם גם החיים – יכול להיות בעל משמעות הוא אם נכיר בריבוי, במגוון ובחיות של שאר העולם ואולי אף היקום. היא ממשיכה וטוענת (ממש בסוף הספר) שהדרך היחידה לקבל את מקומו של המוות בחיינו באופן מיטיב הוא להתנער ממרכזיות ה"אני" לטובת הוויה של היותנו חלק מהעולם החי הזה. "זה דבר אחד," היא כותבת, "למות לתוך עולם מת ובאופן מטאפורי להשאיר את עצמותנו להתייבש במדבר לאורו של כוכב גווע. זה דבר אחר למות לתוך העולם האמיתי, של חיים תוססים וסוכנות אחרת משלנו, או לפחות אפשרות אינסופית. עבור מי מאתנו שזכו להצצה של היקום החי הזה, עם או בלי סמים או דת, שזה כנראה רובנו, המוות אינו קפיצה מפחידה לתהום, אלא יותר כמו חיבוק של חיים מתמשכים."

ומה גורם לה צער כשהיא חושבת על מותה שלה? "סביר שלא אהיה עדה לשינוי פרדיגמטי העמוק שאני חושדת שמגיע, ממדע מבוסס על הנחה של יקום מת למדע שמכיר ושואף להבין עולם טבעי רווי בסוכנות לא אנושית."

אנחנו כל כך זקוקים לזה עכשיו.

כשכתבתי בפעם הקודמת שאנחנו לא לבד, שיש ישויות וכוחות ויצורים שעוזרים לנו ותומכים בנו יום יום ושאפשר לבקש את עזרתם, לא התכוונתי שהעולם כולו מאוכלס בישויות מיטיבות עבורנו בלבד, שרוצים רק בטובתנו. חברות אנימיסטיות הן האחרונות שיטענו שהחיים הם קלים וללא סכנות. תרבויות שחיות כחלק מהטבע לא מכחישות קשיים, אי נוחות, או סכנה – הקיום של אלה ברור. זאת רק התרבות שלנו שיכולה לדמיין שהכל יכול או אמור להיות קל ונוח, וזה עומד בבסיס המרדף הקיצוני אחרי קל ונוח וסיפוק מלא ומיידי שדוחף אותנו לכלות את העולם. נראה לי שאנחנו זקוקים עכשיו, בדחיפות, ל"אמנות המוות" – ללמוד איך למות ולהרשות לעצמנו למות, גם באופן מטאפורי וגם במציאות, אל תוך המציאות.

חיי התפתחות וצמיחה רצופים מוות מטאפורי, שחרור והשלה של תפיסות והרגלים. על כל אחת להתמודד בעצמה עם כל מוות שהיא חווה, אבל תמיכה נכונה יכולה לשנות את כל החוויה ולהפוך אותה למשמעותית, עמוקה וכמובן קלה יותר – כמו שרק היולדת יולדת, אבל תמיכה טובה היא קריטית להקל על התהליך, גם ברמה הפיזית, ובודאי ברמה הנפשית. אין לי מספיק הכרות עם מוות פיזי כדי להתיימר לומר משהו עליו, אבל גם זה אומר משהו – אנחנו חברה שכל כך מכחישה, מסתירה ופוחדת מהמוות, שאנחנו לא מכירים בו, לא מכירים אותו, ולא לומדים אותו. 

ומרוב בטיחות, זהירות, ונוחות, אנחנו שוכחים מה זה לחיות.