פוסט מקורי מ30.1.21
איך נחזיר לעצמנו את יכולת התקשורת, איך נלמד שוב להקשיב ולשמוע, גם את עצמנו העמוקים וגם את שלל הבריות שכאן אתנו?
קיימות שלל גישות לפיתוח הקשבה פנימה רדיקלית. מאז שהתחלתי להתעניין בנושא בשנות ה-70' ו-80', התחום התהווה ופרח כל כך, שאין לי ספק שחיי היו נראים אחרת לגמרי אילו מה שקיים היום היה מוצע לי אז. אישית, בשנים האחרונות אני מתרגלת ומנחה וויס דיאלוג, שיטה מהנה ומרגשת בה גיליתי דרך של צמיחה כשאני מיישמת אותה בעקביות והקפדה על כללי האיזון. ויש עוד רבות וטובות.
לעומת זאת, איך להקשיב החוצה, לשאר הבריות, בגישה אנימיסטית, את זה עדיין מעט מלמדים.
כדאי להתחיל בפיסת טבע שהיא יחסית בריאה. מתוך הנחה שמי שקוראים אותי כאן רגישים לפגיעות בצומח ובבתי גידול שהן מובנות מאליהן בחברה שלנו. לא כדאי להתחיל עם מטען של כאב ואשמה. מטען רגשי דביק משלנו יטשטש את יכולת ההקשבה שלנו החוצה. אם אין טבע בריא בנמצא, אפשר לטפח צמח קטן שישמח לגדול בעציץ. (נכון, זה קטן. תזכרו שצמחים בטבע צומחים ומשגשגים גם בנקיקים בסלע ובכל מיני מקומות מזדמנים.)
כדאי להתחיל בתשומת לב למי שנמצאים איתנו ולגשת להקשבה מתוך הכרה ופליאה שאנחנו ניגשים לצורת חיים מודעת וקדושה כמונו, רק עם גוף, הכרה והוויה שונים משלנו. הקשר שניצור תלוי מאוד באיכות הגישה שלנו והנוכחות שלנו (איכות במובן גם של צביון, לא רק יותר או פחות). האיכות שנביא למפגש תשפיע על מי יפגוש אותנו ואיך. אני שואבת השראה רבה מקריאה ושמיעה של טקסטים או ראיונות שממחישות את התבונה ומודעות של מי שאני מבקשת לפגוש – התפיסות שלנו מכוננות, מתווכות ומושפעות על ידי מידע ותפיסות של הסובבים אותנו.*
נרצה לפגוש ולומר שלום (to greet) בפשטות ויושרה, וכמובן להאט – זה לא יעבוד אם נדרוש סיפוק מהיר ומיידי כהרגלנו. אדרבא, מוטב לבוא עם מנחה או נסך (תה קומפוסט זה נסך משובח לצמחים) ורצון להיטיב, מתוך גישה שעצם הקשר הוא מתנה. (לכן גם לא חייבים תמיד להביא משהו – זה כמו שבאים להכיר שכנים שלא פגשנו, נחמד להביא איזה מאפה, אבל עדיף להגיע בידיים ריקות מאשר לא לדבר.) ואז לקחת זמן, להתבונן, להקשיב, להיכנס למדיטציה, לראות מה עולה ומגיע.
הרבה מהטבע שאנו פוגשים אינו במצב בריא, שלם ומשגשג. בהליכה שלי אני נתקלת בעצים שנגדמו באכזריות ובצמחיה מרוססת בשולי השדות, בין היתר. במקרים כאלה אני מציעה להתחיל בלהכיר ולהכיל את הכאב שלנו בסבלנות ובפתיחות. לשים לב לתגובה שלנו, להכיר בה כשלנו ולאחוז בה ברפיון – גופים אחרים וצורות חיים אחרות הם שונים מאתנו, ונבקש להתחבר לחוויה שלהן, ולא להלביש עליהן את הכאב והאשמה שלנו. לפעמים נופתע לגלות שהחוויה של האחר שונה ממש ממה שציפינו.
כמובן שיש לנו גם אחריות לחיות ככל הניתן בדרך מטיב כחלק בוגר ואחראי של הביוספירה. נראה לי שארחיב על זה עוד בשבוע הבא.
*הנה מספר קישורים לדברים שנתנו לי השראה. נכון, כולם באנגלית, אבל זאת בעצם הסיבה שאני כותבת את הפוסטים האלה וחוזרת ללמד את התהליכים האלה, כדי שיהיה גם משהו בעברית.
נראה שכתבתי את לפני שנהייתי אוהדת מושבעת של הפודקאסט The Emerald המופלא. האיכות השתפרה פלאים מאז הפרק האייקוני הזה, אבל יש כאן את התיאור הכי טוב שאני מכירה איך איכות הגישה מייצרת את איכות המפגש
אחד ממקורות ההשראה הראשיים שלי לנושא הוא Stephen Harrod Buhner, איש צמחים, משורר, סופר, חוקר, מיסטיקן ואנימיסט שהחזיר את גופו ליער האהוב שלו לפני כמה שבועות בלבד.
הקליפ הזה הוא אחד האהובים עלי. .כאן הוא די מגיש את עיקר החשיבה שלו, רק בלי החלק (המרכזי) של פתיחת שערי החישה
את השיחה הזאת בין דייויד אברם וצ'רלס אייזנסטיין שיתפתי לפני שבועיים, אבל גם הוא נותן השראה ורלוונטי כאן
וכמובן גם חומרי קריאה (כולל את של Buhner ו-Abram) ואחרים כמו אושרי הילזנרט המקומי.
כשהעליתי את זה ב2021, רשמתי שמדי פעם יש גם קורס אנימיזם באנגלית
בינתיים העברתי קורס ראשון בעברית, ומתכננת שיהיו עוד רבים, אז דברו איתי אם אתם רוצים לשמוע על הבא!