פוסט מקורי מ-14.11.20
בפעם בקודמת עצרתי עם השאלה:
איך לארגן חברה כך שתעודד אותנו למקסם לא רווחים אישיים או אחרים, אלא אכפתיות, הדדיות, שיתוף פעולה, care?
אני מניחה שקיים יותר מפתרון אחד, ושהכיוון אליו אני פונה יכול להיראות תמוה. הוא בוודאי לא נפוץ או אפילו מוכר בחברה שלנו, ואולי יש גישות יותר מתאימות וקלות עבורנו.
אבל מה, אנחנו בין החברות המעטות לאורך קיום האדם שכופרות בגישה הזאת, ולדעתי זה לא מקרי שהחברה הכמעט יחידה שכופרת באנימיזם היא זו שמגיעה לסף חורבן הביוספירה.
אנימיזם זאת גישה שרואה את כל היקום וכל מה שיש בו כבעל תבונה וערך. באנגלית נהוג לומר שיש כל מיני סוגים של people – אולי בעברית אומר אנשים – שלא כולם בני אדם. יש אנשי צמחים ואנשי פטריות ואנשי ציפורים ואנשי הרים ורוחות ובתים וכוכבים. זה לא אומר שלכולנו אותו סוג של תודעה, זה אומר שאפשר וחובה להיות ביחסים ותקשורת עם הרבה יותר סוגי 'אנשים' ממה שאנחנו רגילים. יש גם חיים בתוך חיים, כמו שתאים ומיקרו-אורגניזמים חיים בתוך הגוף שלנו, ואנחנו חיים בתוך ביוספירה שגם היא ישות חיה, כל אחת בעלת תבונה וסוכנות משל עצמה, גם בתוך וגם מכילה אחרות.
מה, זה אומר שלחסה או לסלע אמורות להיות אותן זכויות כמוני? אני אמורה להאמין שלספל שלי יש תבונה וסוכנות? אנחנו צריכים לתת זכות הצבעה לכיסאות ריקים?
לא בדיוק. קודם כל, זאת לא בדיוק אמונה, זו יותר צורת התייחסות. ושוב, לכל אחד תבונה וערך בדרך שלו, בצורה שלו. תבונה וצרכים של עץ אינם זהים לאלה של בן אדם, אבל זה לא אומר שאינם קיימים או חשובים. מה שתפיסה אנימיסטית דורשת הוא להיות בקשר ולא לקחת כמובן מאליו.
אבל להיות בקשר עם הכול?! יש יותר מדי, לא?
האמת שכן, יש יותר מדי. אף אחד לא יכול ולא נדרש להיות באותם קשרי אינטימיות כל הזמן עם כל דבר, זה בלתי אפשרי. צריך הבחנה. אבל זה שונה מלתחום מראש ולהחשיב רק בני אדם.
אחת התובנות החזקות ששמעתי בהקשר אנימיזם היה מדניאל פור שהציע שאחת הבעיות בתרבות שלנו נובעת מכך שאנחנו מייצרים כל כך הרבה חפצים שהם בעצם יתומים, שאף אחד לא אכפת לו מהם, ואז במקום לדאוג לדברים שלנו, אנחנו משליכים אותם וטובעים בכמויות אדירות של פסולת. כהמחשה, לאחרונה אני זוכה לאכול מכלים שהם עבודת יד של הבת שלי, כל פריט יצירת אמנות בעל אופי ויופי, תוצר של השקעת זמן, תשומת לב, אכפתיות ורגש. לאכול כך זו חוויה כל כך שונה, לערוך שולחן מכלים שהם לא כפילים, שכל אחד ייחודי ומוערך.אני מרגישה שכל אחד יפה בעיני ואהוב עלי במיוחד. לא צריך הרבה כאלה, ואין כל רצון להחליף אותם.
אני לא מציעה לאנשים להתחיל לראות את הסכו"ם כבעלי תבונה (אלא אם זה בא לכם בכיף). אני מציעה להתחיל מאיפה שפשוט. לכי אישית. להתחיל מעץ, מחיה, מציפורים, מרוחות, מהגשם החוזר, מהנביטה החדשה. ממה שאתם רואים כחי באופן פשוט וברור. אפשר להתחיל להתייחס, לומר שלום, להביט באכפתיות, להתעניין בשלומם. אפשר לצאת החוצה ולשים לב לשינוי בתחושת החיות שלנו כשאנחנו מוקפים במרחבים שחושינו קולטים כמלאים 'אנשים' אחרים, באחיות ובני דודים.
בדיוק עכשיו, לאחר הגשם הראשון, הכל מתעורר ומלבלב, מתחיל לצמוח ולהזין אחד את השני. רק אנחנו מנסים להשאיר את עצמנו מחוץ למעגל החיים, מרססים את צמחי המאכל המעודנים שנובטים, משטחים את שדות הבור, מתקמצנים מדי אפילו להחזיר את ההפרשות שלנו לאדמה.
אבל ההזמנה נשארת פתוחה. לצאת החוצה ולשים לב לשינוי בתחושת החיות שלנו כשאנחנו מוקפים בחיים. להיות בקשר, לפתוח ביחסים מודעים לכל מי ומה שאנחנו פוגשים. בהתחלה קצת מוזר, אבל עם הזמן אנחנו מוצאים את עצמנו חלק ממשפחה הרבה יותר גדולה. אנחנו לא כל כך ייחודים בתבונה שלנו – כמו שידעו כל חברות האדם האחרות, אלה שלא החריבו את כל הביוספירה, שידעו לנווט בתשומת לב את היחסים המורכבים שבה.
נושא גדול, אנימיזם, שלא לומדים בסדנא אחת, שלא נסבר בפוסט אחד. מתחילים, וממשיכים ללמוד את התקשורת הזאת למשך כל החיים.