From Oct 10, 2020
The reaction to Covid proved that we are capable of making huge changes instantaneously. That’s fortunate, because we need to. Huge changes will be made, whether by our own initiative or not. And it is far, far better for us that we (that is, the humans and not, say, the viruses or the climate) initiate the necessary changes than to have them imposed on us.
There is no gentle way to say this: We have broken the Holocene – that unprecedented* geological period of about 12,000 years stable enough to enable the development of agriculture and large-scale civilizations. What we’ve experienced recently – extreme heat waves, fires, power outages – is scarcely a prelude to the magnitude of the climate changes that await us. The scientific disagreements are only about how fast and how severe it will be, if it can still be repaired and to what extent, how long humans will be able to survive and in what form, and whether we will leave behind a planet that can support life at all – or will it be like the concern expressed by Stephen Hawking shortly before his death, that we are crossing points of no return on a path toward a climate similar to our neighboring plant, Venus. (Think of how a drink with ice stays cool on a hot day as long as there is ice left in it, he illustrated, and how quickly it heats up once the ice melts. This is what is happening with the melting of the glaciers here.) So how is it possible that we are stopping so much for Covid, while for climate change – nothing?
Whether you look at recent decades or the last hundreds of years, everything is accelerating, creating what’s known as the hockey stick graph. Broad phenomena that have been stable for tens of thousands of years, more or less, are shooting upward. Not only are they increasing, the rate of increase is also increasing. All of the following are reaching levels unprecedented in the Holocene, and sometimes in the whole history of the planet: the accumulation of substances that disrupt the cycle of life (pollution); destruction of ecosystems at the macro level; extinction of species; resource depletion; degradation of ecosystems into areas with little fertility and regenerative capacity (urbanization and desertification); and of course the phenomenon that receives the most publicity, the level of carbon dioxide in the atmosphere.
The things we are destroying are not some nice-to-have extras, as if at most we will have to desalinate our water, live in air-conditioned cities, and grow food in laboratories. The systems we disrupt are the ones that create and maintain the homeostasis of the Earth, that narrow balance of conditions that make life possible at all. How much more so complex life systems like our own, which need much more precise conditions to exist.
People tend to assume that with the help of our incredible and quite real technological abilities, we will engineer the required conditions ourselves. It’s hard to imagine a better demonstration of hubris. We barely have any idea how these complex systems work, let alone have the ability to create them. So far, technology is responsible for far more ecological destruction, than it is for ecological restoration. Yet we are willing to bet our lives on the chance that we will succeed.
I am not writing this to discourage people, nor certainly to convince people to recycle. It is true that there are things we can do on a personal level- a lot of them! But this is not a problem that we will solve on a personal level. Rather, it is a problem that we will either solve or not solve on all levels simultaneously, from the most personal and intimate to the global, in an all-human and beyond-human cooperation. We (humans) are not the only players here, but we are decisive players. When we reach a collective power so great as to disrupt the climatic homeostasis itself, a transition awaits us. Either we change the paradigm and learn to use this power wisely, or we die out.
In my view, this test of transition is also a spiritual-social reality. It is not merely a physical challenge, and it cannot be traversed on a physical level alone, just as it cannot be solved on a personal level alone. Nor is it possible to separate the different levels, any more than it is possible to separate the different magnifications of a fractal. So what I write will encompass both/and. Separating the physical from the spiritual from the religious from the emotional from the social from the financial, is a large part of the mistake that brought us to where we are.
What motivates me to write is that, yes, it is that fateful. The danger is real, and our decision will be made (again according to scientists) in under a decade. If I have been exposed to any views that can help, it is incumbent on me to help spread them. In the coming weeks, I want to loosen the grip of the accepted paradigm, look at different aspects of the things we take for granted, see what among them does not work and cannot work, and ponder other possibilities. Because a change – abrupt and all-encompassing – is coming, either way.
*Okay, since I wrote this, I read that it was not without precedent, but its coincidence with human development was unprecedented.
אין דרך עדינה לבשר ששברנו את ההולוקן – אותה תקופה גיאולוגית חסרת תקדים* של כ-12,000 שנים כל כך יציבות שאיפשרה חקלאות ותרבויות ענק. מה שחווינו בימים האחרונים – חום, שריפות והפסקות חשמל – הוא בקושי קדימון לסדר גודל של שינויי האקלים הצפויים לנו. חילוקי הדעות המדעיים הם רק לגבי כמה מהר וכמה חמור יהיה, אם עדיין ניתן לתקן ועד כמה, עד כמה בני אדם יוכלו לשרוד ובאיזו צורה, והאם נשאיר מאחורינו פלנטה שיכולה לתמוך בחיים – או שיהיה כמו החששות שביטא סטיבן הוקינג מעט לפני מותו, שאנחנו חוצים נקודות מפנה שידרדרו אותנו לאקלים דומה לשכננו, כוכב נוגה. (תחשבו איך משקה עם קרח נשאר צונן ביום חם כל עוד נשאר בו קרח, הוא המחיש, וכמה מהר הוא מתחמם ברגע שהקרח נמס. זה מה שקורה עם המסת הקרחונים כאן.) אז איך יתכן שהקורונה כל כך עוצרת אותנו, ושינויי אקלים – כלום?
בין אם מסתכלים בעשרות או במאות שנים האחרונות, הכל מאיץ, מה שנקרא גרף מקל ההוקי. תופעות רחבות שהיו יציבות עשרות אלפי שנים (מה יותר, מה פחות) מזנקות בקצב עולה (לא רק עליה, גם קצב העליה גובר) ומגיעות לרמות חסרות תקדים, בוודאי בהולוקן ולעתים בתולדות הפלנטה בכלל: הצטברות חומרים שמשבשים את מחזוריות החיים (זיהום ופסולת); הפרה והרס מערכות אקולוגיות ברמת המאקרו; הכחדת מינים; דלדול משאבים; הפיכת מערכות אקולוגיות לאזורים עם פוריות ויכולת התחדשות מועטות (עיור ומדבור); זיהום קרקע, מים ואוויר; וכמובן התופעה שזוכה לרוב הפרסום, רמת דו-תחמוצת הפחמן באטמוספירה.
הדברים שמופרים ונהרסים הם לא איזה nice-to-have, מקסימום נתפיל מים, נגור בערים ממוזגות ונגדל מזון במעבדות. המערכות שאנחנו משבשים הן אלה שיוצרות ושומרות על ההומיאוסטזיס של כדור הארץ, אותו איזון צר של תנאים שמאפשרים חיים בכלל, ועוד חיים מורכבים כמונו, שצריכים תנאים הרבה יותר מדוייקים להתקיים.
אנשים נוטים להניח שבעזרת היכולת הטכנולוגית הבאמת מדהימה שלנו, נהנדס בעצמנו את התנאים הנדרשים. קשה לדמיין הדגמה יותר טובה של היבריס. בקושי יש לנו מושג איך מערכות כל כך מורכבות פועלות, שלא לדבר על ליצור אותן בעצמנו. עד כה, הטכנולוגיה היא שאחראית להרס אקולוגי, והרבה פחות לשיקום אקולוגי, אבל על הסיכוי שנצליח, אנחנו מוכנים להמר על חיינו.
לא כתבתי את כל זה כדי לייאש, וגם לא לשכנע אנשים למחזר. נכון שיש – המון! – מה לעשות ברמה האישית. אבל זאת לא בעיה שנפתור ברמה האישית – או יותר נכון, זאת בעיה שנפתור או לא נפתור בכל הרמות יחד, מהכי אישית ואינטימית ועד לגלובלית, בשיתוף פעולה כלל אנושית ומעבר לאנושית. אנחנו (בני אדם) לא השחקנים היחידים פה, אבל אנחנו כן שחקנים מכריעים. בהגיענו לעוצמה קולקטיבית כל כך גדולה עד כדי שיבוש ההומיאוסטזיס האקלימי עצמו, מחכה לנו מעבר. או שנשנה פרדיגמה ונלמד להשתמש בעוצמה הזאת בתבונה, או שנחדול.
בתפיסה שלי, מבחן המעבר הזה הוא גם מציאות רוחנית-חברתית. הוא ממש לא מסתכם בפיזי, ולא ניתן לחצות אותו ברמה הפיזית בלבד, כמו שלא ניתן לפתור אותו ברמה האישית בלבד. אבל גם לא ניתן להפריד את הרמות השונות, לא יותר מאשר ניתן להפריד בין הגדלות שונות של פראקטל. אז מה שאכתוב יכלול גם וגם וגם. הפרדת הפיזי מהרוחני מהדתי מהרגשי מהחברתי מהכלכלי היא חלק מהטעות שהביאה אותנו לאן שאנחנו.
מה שמניע אותי לכתוב בכלל, הוא שכן, זה עד כדי גורלי. הסכנה קיומית, וההכרעה תבוא (שוב לפי מדענים) תוך פחות מעשור. אם נחשפתי להשקפות כלשהן שיכולות לעזור, צריך להפיץ. בשבועות הבאים, אני רוצה לרופף את הפלונטר של הפרדיגמה המקובלת, להתבונן בהבטים שונים של הדברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם, לראות מה ביניהם לא עובד ולא יכול לעבוד, ולהרהר באפשרויות אחרות. כי שינוי – חד וכוללני – יהיה.
טוב, מאז שכתבתי את זה, למדתי שהיא לא היתה לגמרי חסרת תקדים, אבל השילוב של היציבות הזאת עם ההתפתחות האנושית כן חסרת תקדים.