התגובה לקורונה הוכיחה שאנחנו מסוגלים לעשות שינויים עצומים בבת אחת. איזה מזל, כי צריך. זה יקרה, בין אם ביוזמתנו או לא, ועדיף לנו, מאוד מאוד, שאנחנו (זאת אומרת, בני האדם ולא, נגיד, הוירוסים או האקלים) ניזום את השינויים הנדרשים מאשר שיוכפו עלינו.
אין דרך עדינה לבשר ששברנו את ההולוקן – אותה תקופה גיאולוגית חסרת תקדים* של כ-12,000 שנים כל כך יציבות שאיפשרה חקלאות ותרבויות ענק. מה שחווינו בימים האחרונים – חום, שריפות והפסקות חשמל – הוא בקושי קדימון לסדר גודל של שינויי האקלים הצפויים לנו. חילוקי הדעות המדעיים הם רק לגבי כמה מהר וכמה חמור יהיה, אם עדיין ניתן לתקן ועד כמה, עד כמה בני אדם יוכלו לשרוד ובאיזו צורה, והאם נשאיר מאחורינו פלנטה שיכולה לתמוך בחיים – או שיהיה כמו החששות שביטא סטיבן הוקינג מעט לפני מותו, שאנחנו חוצים נקודות מפנה שידרדרו אותנו לאקלים דומה לשכננו, כוכב נוגה. (תחשבו איך משקה עם קרח נשאר צונן ביום חם כל עוד נשאר בו קרח, הוא המחיש, וכמה מהר הוא מתחמם ברגע שהקרח נמס. זה מה שקורה עם המסת הקרחונים כאן.) אז איך יתכן שהקורונה כל כך עוצרת אותנו, ושינויי אקלים – כלום?
בין אם מסתכלים בעשרות או במאות שנים האחרונות, הכל מאיץ, מה שנקרא גרף מקל ההוקי. תופעות רחבות שהיו יציבות עשרות אלפי שנים (מה יותר, מה פחות) מזנקות בקצב עולה (לא רק עליה, גם קצב העליה גובר) ומגיעות לרמות חסרות תקדים, בוודאי בהולוקן ולעתים בתולדות הפלנטה בכלל: הצטברות חומרים שמשבשים את מחזוריות החיים (זיהום ופסולת); הפרה והרס מערכות אקולוגיות ברמת המאקרו; הכחדת מינים; דלדול משאבים; הפיכת מערכות אקולוגיות לאזורים עם פוריות ויכולת התחדשות מועטות (עיור ומדבור); זיהום קרקע, מים ואוויר; וכמובן התופעה שזוכה לרוב הפרסום, רמת דו-תחמוצת הפחמן באטמוספירה.
הדברים שמופרים ונהרסים הם לא איזה nice-to-have, מקסימום נתפיל מים, נגור בערים ממוזגות ונגדל מזון במעבדות. המערכות שאנחנו משבשים הן אלה שיוצרות ושומרות על ההומיאוסטזיס של כדור הארץ, אותו איזון צר של תנאים שמאפשרים חיים בכלל, ועוד חיים מורכבים כמונו, שצריכים תנאים הרבה יותר מדוייקים להתקיים.
אנשים נוטים להניח שבעזרת היכולת הטכנולוגית הבאמת מדהימה שלנו, נהנדס בעצמנו את התנאים הנדרשים. קשה לדמיין הדגמה יותר טובה של היבריס. בקושי יש לנו מושג איך מערכות כל כך מורכבות פועלות, שלא לדבר על ליצור אותן בעצמנו. עד כה, הטכנולוגיה היא שאחראית להרס אקולוגי, והרבה פחות לשיקום אקולוגי, אבל על הסיכוי שנצליח, אנחנו מוכנים להמר על חיינו.
לא כתבתי את כל זה כדי לייאש, וגם לא לשכנע אנשים למחזר. נכון שיש – המון! – מה לעשות ברמה האישית. אבל זאת לא בעיה שנפתור ברמה האישית – או יותר נכון, זאת בעיה שנפתור או לא נפתור בכל הרמות יחד, מהכי אישית ואינטימית ועד לגלובלית, בשיתוף פעולה כלל אנושית ומעבר לאנושית. אנחנו (בני אדם) לא השחקנים היחידים פה, אבל אנחנו כן שחקנים מכריעים. בהגיענו לעוצמה קולקטיבית כל כך גדולה עד כדי שיבוש ההומיאוסטזיס האקלימי עצמו, מחכה לנו מעבר. או שנשנה פרדיגמה ונלמד להשתמש בעוצמה הזאת בתבונה, או שנחדול.
בתפיסה שלי, מבחן המעבר הזה הוא גם מציאות רוחנית-חברתית. הוא ממש לא מסתכם בפיזי, ולא ניתן לחצות אותו ברמה הפיזית בלבד, כמו שלא ניתן לפתור אותו ברמה האישית בלבד. אבל גם לא ניתן להפריד את הרמות השונות, לא יותר מאשר ניתן להפריד בין הגדלות שונות של פראקטל. אז מה שאכתוב יכלול גם וגם וגם. הפרדת הפיזי מהרוחני מהדתי מהרגשי מהחברתי מהכלכלי היא חלק מהטעות שהביאה אותנו לאן שאנחנו.
מה שמניע אותי לכתוב בכלל, הוא שכן, זה עד כדי גורלי. הסכנה קיומית, וההכרעה תבוא (שוב לפי מדענים) תוך פחות מעשור. אם נחשפתי להשקפות כלשהן שיכולות לעזור, צריך להפיץ. בשבועות הבאים, אני רוצה לרופף את הפלונטר של הפרדיגמה המקובלת, להתבונן בהבטים שונים של הדברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם, לראות מה ביניהם לא עובד ולא יכול לעבוד, ולהרהר באפשרויות אחרות. כי שינוי – חד וכוללני – יהיה.
*טוב, מאז שכתבתי את זה, למדתי שהיא לא היתה לגמרי חסרת תקדים, אבל השילוב של היציבות הזאת עם ההתפתחות האנושית כן חסרת תקדים.
פורסם במקור ב 10.10.2020