רשומה על השיעורים והמתנות של תקופת הקורונה, מ3.10.20: מתאים גם ליום כיפור.
בתקופה כזאת, בה כל כך הרבה משתנה, ראוי לעשות חשבון נפש, אישי וקולקטיבי, לבדוק מחדש את סדר העדיפויות. נראה לי מובן מאליו שהקווים המנחים צריכים להיות סולידריות ואכפתיות – שוב אותו מונח, care, פשוט לדאוג אחד לשני, שהזכרתי בשבוע שעבר. לדאוג במיוחד לחלשים, ביניהם חולים שצריכים שיהיו לידם מי שדואג להם, מבוגרים בקבוצות סיכון גם מקורונה וגם מבדידות קטלנית, משפחות בדירות צפופות, אנשים שאיבדו את הפרנסה אבל לא את שכר הדירה, מתמודדים שקשה להם גם בימים רגילים, צוותים רפואיים שגם ככה בעומס, ומעל לכל אלה שהולכים לעולמם בלי כל ליווי, מצב כל כך הזוי שהוא בלתי נתפס. אם כל אלה היו בראש סדר העדיפויות הקולקטיבי, הכל היה נראה אחרת, ויותר חשוב, היה מרגיש אחרת.
עוד כשהכריזו על הסגר הראשון, זה הרגיש כל כך לא נכון. אבל מצד שני, הרבה מאוד ממה שנסגר בעייתי מלכתחילה. להוריד בקיצוניות את מספר הטיסות, הנסיעות, הצרכנות – זה די טוב. לסגור מערכת חינוך עם כיתות הרבה יותר מדי גדולות וצפופות, שמתגלה כנחוץ בעיקר כדי לאפשר להורים לעבוד ולזכות במידה של הפוגה ותמיכה בטיפול בילדים – וואו, כל ההתנהלות הזאת עקומה מראש. ולגבי "ריחוק חברתי" – מינוח מצער מאוד בעיני, כי חברתית צריך להתקרב – אבל ללמוד לכבד מרחב אישי סביר פלוס נראה לי כמו הוראה מתקנת הגיונית לישראלים.
יחד עם הקשיים, רוב האנשים שקרובים אלי, "השבט שלי", חווים את התקופה האחרונה כפלאית, עם צמיחה מואצת לכיוונים לא צפויים, העצמה פתאומית ויצירה או חידוש קשרים מפרים. גם אני. אני יודעת שאני ממש פריווילגית פה, אבל נראה לי תקופה פרדוקסלית שמזמינה אותנו לחשיבה אחרת בכל הרמות – אישית, קולקטיבית, כלכלית, פוליטית, בריאותית… יצירה משותפת. התחלה של שינוי עצום, בו מתוך שאלות רבות צצות תשובות כמו כוכבים בשמי העיר המעורפלים.
אני חווה את הקורונה כפס האטה. פס האטה לחברה שדוהרת הרבה יותר מדי מהר לתוך סיבובים מסוכנים מאוד. אנחנו מגלים שאכן ניתן לעצור ולשנות סדרי עולם בחדות כשנראה לנו נחוץ, וזה שיעור מעורר תקווה, כי זה נחוץ הרבה יותר ממה שרובנו מוכנים להודות. אנשים רבים גם הפנימו את המשמעות של גידול מעריכית, עוד שיעור חיוני לאנושות.
אנחנו זקוקים להאטה הזאת – לא ניתן להקשיב כשאנחנו נעים בקצב שהחברה דורשת, קצב שרק מאיץ. אנחנו צריכים להאט ולעצור גם כדי להקשיב אחד לשני וגם לתת למה ששמענו לחלחל. אנחנו חייבים להאט גם כדי להקשיב לעצמנו, לשים לב מה קורה אתנו, לעשות עבודה כלשהי. זה זמן מושלם להאט – גם חג וגם סגר וגם החום סוף סוף מרפה מאחיזתו. גם אני לא תמיד מצליחה, אבל אני משתדלת עכשיו לזכור להאט ולהקשיב – לעצמי, לאחרים, וגם לתקופה ומה היא דורשת ממני.