ביום שישי, 31.1.25, נחום ברנע, לא "משפיען רשת" תמהוני, אלא פרשן ותיק בעיתון הגדול, ממסדי לחלוטין, פרסם דעה שכתבתי כאן לפני חודשים לגבי התפיסה ש"אין בלתי מעורבים", וגם לגבי מה שאני חשבתי מול מחזות החזרת החטופים:
"התמונות מטעות. ההמון לא ביקש דם – הוא חתר לתיעוד. הוא לא היה שונה בהרבה מההמון שמצטופף בהפגנות, בהלוויות, בהילולות. הסכנה טמונה בדוחק, באובדן השליטה. לא זה האירוע שמצדיק לקרוא להמון העזתי "חיות אדם".
"אין בלתי מעורבים בעזה", קבע לנוכח התמונות פרשן ערוץ 12 אלמוג בוקר. הקביעה הזאת חוזרת בפי רבים, גם בצבא, מאז 7 באוקטובר. אני לא בטוח שאנשים מבינים עד הסוף לאן הקביעה הזאת מוליכה אותם: אם אין בלתי מעורבים בלחימה בעזה, אין בלתי מעורבים בישראל. גם ילדים מעורבים, גם קשישים, גם תינוקות בני יום. כולם חיילים.
זאת החשיבה הבסיסית של ארגוני טרור: מותר לנו להשמיד את כולם, עד האחרון. אם לא נשמיד אותם, הם ישמידו אותנו. זאת התורה שהרביץ יחיא סינוואר בנוח'בות לקראת 7 באוקטובר. לאן היא הביאה אותו, כולנו יודעים.”
https://www.ynet.co.il/yedioth/article/yokra14242648
אבל לרוב במדיה הממסדית שאני נחשפת אליו, אני שומעת בעיקר אינפנטיליות רגשית, רוחנית ומוסרית. זה מאופיין על ידי
עמדה ש"מגיע לי"
ראיית צד אחד בלבד
האשמת האחר
הצדקה עצמית, תירוצים
תפיסה עצמית של קורבן
נעילה בתוך דפוסי חשיבה והתנהגות, גם אם לא הניבו תוצאות
מכוון הצדקת הדרך
לעומת זאת, מה מאפיין בגרות רגשית, רוחנית ומוסרית?
רצון לחלוקת משאבים הוגנת
הבנה עמוקה של הצד השני
לקיחת אחריות
חיפוש סיבות שורשיות והסברים חושפי אמת
תפיסה עצמית של יכולת לחולל שינויים כבירים
גמישות מחשבתית והתנהגותית
מכוון השגת תוצאות
זה התפקיד של תרבות וחינוך לפתח את האיכויות האלה. יש תחומים בהם אנחנו כקולקטיב עושים את זה בהצטיינות. אבל בהקשר הסכסוך שגובה כל כך הרבה חיים וסבל ומאיים על הקיום של כולם כאן, זה בכלל לא באג'נדה. להיפך, איכשהו בתחום הזה, הדברים האלה נחשבים לבגידה. וזה מתסכל נורא, כי רק מתוך בגרות רגשית רוחנית, יש סיכוי באמת לפתור את הבעיות ולא רק לדחוף אותן חזרה מתחת לשטיח כדי שיצוצו בעוד כמה שנים, או בדור הבא.
כל מה שאני עוסקת בו בא לפתח בגרות רגשית ורוחנית. גם וויס דיאלוג, גם ריפוי שושלות, גם למידת אנימיזם, גם מנטורינג רוחני. מדהים כמה עקבי שאמהות ואבות הקדומים של אנשים שונים מלמדים בדיוק את זה, ודורשים מצאצאיהם את אותו הדבר. זה קורה בתחומים אישיים, ולא בזירה בינלאומית, אבל זה בדיוק אותם עקרונות. והם מביאים תוצאות.
אני לא באה לומר שהדרך היחידה לחזור לחברה בריאה שמפתחת בגרות אצל פרטיה, היא שכל אחד ואחת מאתנו נגיע לשם באופן אישי. זה יותר מעגלי: ככל שנשאף לשם, נתמוך באחרים באותו כיוון, וככל שנחווה בגרות כזאת סביבנו, יהיה לנו יותר קל לפתח אותה בעצמנו, וגם להרחיב אותה לתחומים נוספים. כנגד המסרים בערוצים הממסדיים, אני נתקלת בכמות לא מבוטלת של אנשים שעסוקים בהתלהבות בלפתוח את השדה,לחיות אותו ולסייע לאחרים בדרך. מעודד ומפתיע שלמרות הכאב והתסכול העמוקים, בגרות רוחנית כל כך ממלאת בשמחה.