כבר תקופה ארוכה, אני מרגישה שהחלק הראשון בשירו המפורסם של ייטס מתאר את מצבנו כחברה בצורה מושלמת (בתרגום הממש לא מושלם שלי בעזרת גוגל):
סובב סובב בגלגל מתרחב
הבז אינו יכול לשמוע את הבזיר;
דברים מתפרקים; המרכז לא יכול להחזיק;
אנרכיה פשוטה משוחררת על העולם,
משתחררת גאות מעומעמת בדם, ובכל מקום
טקס התמימות מוטבע;
הטובים חסרי כל בטחון, והגרועים ביותר
מלאים בעוצמה נלהבת.
מתוך "הביאה השנייה" מאת וו.ב. ייטס
מלא פעמים שמענו את השאלה, "איפה המרכז השפוי?"
אבל למעשה, זה מה שנכשל. זה הקו שניסו להחזיק במשך עשורים רבים, גם בישראל וגם בארה”ב, והוא נכשל.
אנחנו בקיטוב קיצוני, כאשר גם בימין וגם משמאל ברור שהדרך של השני מהווה איום קיומי שיפרק את המדינה או הדמוקרטיה בוודאות.
כאן בישראל, ל"ימין" (שיותר נכון לכנות אותם הניצים, כי מדובר בימין צבאי, לא כלכלי) נראה ש"השמאל" (מחנה השלום) חסם אותם ללא הרף, כי המרכז, שהוא בעצם זה שחסם את מלוא התכניות הניציות, נמצא הרחק משמאלם.ואילו מחנה השלום לעולם לא התקרב למימוש כוונותיו, ומאז 7.10 לא נותר ממנו הרבה.
בארה"ב, הדמוקרטים עברו למרכז, לא רק בבחירות האחרונות. במשך עשרות שנים חוקקו מדיניות כלכלית שנוטה ימינה, או לכל היותר נשענו בעדינות שמאלה, נמנעים ממעשים קיצוניים כמו ביטול הזכות של חברות לתרום סכומי עתק למועמדים ומפגלות, או הגבלת כוח תאגידים וגופים כלכליים, או חינוך, שירותי בריאות וימי חופשה ומחלה ברמה שהיא אפילו קרוב לסטנדרטים בכל מדינות אירופה. גם אם מכירים בחומרת משבר האקלים מילולית, בשום מקום לא נשקלת אמצעים קרובים לשינוי המערכתי המהפכני שנחוץ למתן אותו.
מעולם לא באמת נקטנו באסטרטגיה, במקום זאת היה ניסיון מתמשך לנווט באיזון בין הקצבות, בלי להעליב את בעלי הכוח. זה מה שנכשל, ואינו מחזיק עוד. כבר אי אפשר.
כיום, בשתי המדינות, הרוב בימין. בישראל, הרוב נוטה ימינה בפועל, ובארה"ב הרוב זה עתה הצביע לימין מובהק. יש מצב שסוף סוף יזכו ליישם את דרכו.
ברור שלי זה כואב. כאן זה אומר נטישה מוחלטת החטופים ושל מה שאני רואה כאמות מוסר מינימליות, זה אומר סבל מתמשך ומוות עבור מספרים בלתי נתפסים. זה מסתמך על צבירת עלויות והוצאות – כספיות ומוסריות וחברתיות – מתוך כוונה להחזיר את החוב בעתיד מהרווחים הגדולים שנקצור עם הניצחון. ואילו אני מאמינה שנמצא את עצמנו פושטי רגל לחלוטין – כלכלית, חברתית ומוסרית. מעבר להשפעות המיידיות, בשני המקרים מדובר בכל כך הרבה נזק – הרס אקולוגי, שינויים במוסדות הממשל, והעמקת טראומה המוני – שלחזור לכיוון השני, לכיוון שאני מאמינה בו, יהיה הרבה, הרבה יותר קשה, אם לא בלתי אפשרי.
אבל המרכז כבר לא מחזיק. זה לא אומר שאין מה לעשות. יש לתחזק את עצמנו, את החוסן ואת יכולות הריפוי, ולהתכונן להתמודדות עם היום שאחרי, בנוסף להתמודדות עם מה שקורה עכשיו. תמיד יש מה לעשות, ותמיד יש יום שאחרי. ובכל זאת, בינתיים הרוב בחר, ונראה כי המוות וההרס ימשיכו עד קצם.