הנושא המרכזי של העבודה האישית שלי עם השושלות שלי מאז השביעי באוקטובר הוא בחירה להיות מחוללי ניסים במקום להיצמד לזהות המוכרת של קורבן נצחי. ברמה הקולקטיבית אני יכולה להרגיש את הנושא מהדהד בכל שושלת הקולקטיב היהודי. זה לא שלא היו ניסים, וגם לא שאבותינו ואמותינו לא לקחו את חייהם לידיים לשרוד בגבורה. הם בהחלט עשו זאת, אחרת לא הייתי כאן. אבל תמיד הייתה מודעות לאפשרות להפוך לקורבן. גם ברמה הכי אישית, כשאני שוב ושוב פוגשת את הנתייה שלי להרגיש קורבן של כל מיני נסיבות בחיי.
ברמה האישית, לאחרונה אני חווה המון סינכרוניויות קסומות מבורכות ביותר. ברמה הקולקטיבית,עושה רושם שאצים בכיוון ההפוך לרצוני וכנגד כל החוכמה וההכוונה שנגישות לי. בכל הרמות הקולקטיביות:
ברמת כלל האנושות. המשפחה שלי בדיוק חזרה מחופשה באלסקה, היכן שצפו בקרחונים הנסוגים במהירות מבהילה. בינתיים אנחנו איכשהו מסתדרים עם מעלה מעל לממוצע, אבל בפרפרזה של דוגמא שנתן פעם סטיבן הוקינג להמחיש את חומרת המצב, כולנו יודעים שכל עוד יש קרח בכוס, המשקה נשאר צונן, אך ברגע שהקרח נמס, הטמפרטורה עולה ממש מהר. ועל אף כל הפתרונות, קראתי שהעליה בשימוש באנרגיה ירוקה לא מורידה את השימוש במקורות אחרות, אלא רק מעלה את השימוש הכללי באנרגיה. (ראו את פרדוקס ג'בונס.) זאת רק דוגמא אחת מרבים כל כך, שבמקרה חיה אצלי עכשיו כי דיברתי איתם מיד אחרי החופשה.
ברמה הלאומית. אפילו אם יותר ממחצית העם רוצה עיסקה והפסקת הלחימה עכשיו, נראה שבכל זאת הרוב בטוחים שכוח בלבד הוא הפתרון היחיד, שכל רמה של הרס מוצדקת, ושהדבר הכי מסוכן זה לראות בצד השני בני אנוש עם אינטרסים וזכויות לגיטימיים. בינתיים, המלחמה ממשיכה, החטופים עדיין חטופים, אנשים מתים ושטחים נשרפים כל יום. והממשלה, שאין לה שום אינטרס ביציאה ממצב של מלחמה אלא להיפך, יציבה להחריד – לעוד שנתיים פלוס. כל עוד ממשיכים להתייצב למילויים, ממש לא אכפת להם כמה מפגינים.
אפילו ברמה של ההפגנות, ככל שיהיו ענקיות, זה עדיין אותו סרט, רעש, צעקות, בלגן. אילו המוני העם היו יוצאים לבושים שחור, או משהו מזהה אחר, עם נרות או דגלים או שלטים, ועומדים, גם באמצע האיילון ואיפה שלא יהיה, בדממה מוחלטת, אולי למעט דברים של משפחות החטופים או קטע מוזיקלי מאחד מדי פעם – אז הייתי מרגישה שנפל דבר, שקורה פה שינוי.
נוכח כל זה ועוד, איך אוכל להיות מחוללת ניסים, ולו קנים, ולא להרגיש קורבן לנסיבות?
אני לא כותבת כי יש לי תשובה. אני מביאה את עצמי לכתוב כי אני מבינה כמה כוח יש בשאלה.
אלו צרות קולקטיביות, כך שאף אחד מאיתנו לא יפתור שום דבר מזה לבד. הרבה מהזמן אני כן מצליחה להחזיק את התודעה הזאת. יש לי כלים רבים, מתורגלים היטב. יש גם צורך באנשים אחרים שיחזיקו לי מרחב ויחזקו אותי כשאני מתקשה. כמו שאני מחזיקה מרחב לאחרים ועוזרת להם לחזור לחוכמה של עצמם. אנחנו צריכים לתמוך ולהיתמך, וכל רגע דורש את התשובה הספציפית, החיה, שלו. גם אלה חלק מהתשובה.
אז בתוך כל מה שקורה, אפילו עכשיו, איפה אמצא את נקודת הדממה של התמסרות, קבלה ואהבה שתאפשר לי להיות נתיב של ניסים?
שאלה טובה לשהות איתה. רגע רגע.