הבוקר הייתי כל כך עצבני, שהקלטתי rant. (מומזנים לספר לי איך אומרים את זה בעברית.) פעם ראשונה שאני עושה משהו כזה, אני חושבת. והמשכתי להיות עצבנית מספיק שתמללתי ותרגמתי אותו, וזה גרם לי להרגיש יותר טוב. אז זה לא משהו שתיארתי מבעוד מועד, והוא לא מכיל את כל טיעוני הנגד להתנגדויות שבוודאי יעלו. אבל זה נתן לי אנרגיה, ויש אנשים שרוצים לדעת איך לי פה, אז נראה לי שאחלוק אותו. אם זה לא מה שאתם מחפשים לקרוא, פשוט תדלגו. אני מניחה שאכתוב משהו על ריפוי שושלת, או אנימיזם, או קסם, או מוזיקה, או אינטואיציה, או משהו אחר שקשור בקרוב. אם אתם בעניין, הנה זה בא.
המציאות כאן מרגישה שנמתחת עד להתפקע, ולא ברור איך לא התפקעה זה מכבר. או אולי בעצם היא כן.
על רקע השבת גופות, על רקע שוב פיצוץ משא ומתן, על רקע הראיונות אינסופיות עם משפחות החטופים ששואלים מגוון שאלות, ובסופו של דבר תמיד מבקשים מהם מה ירצו למסור ליקריהם בשבי למקרה ששומעים. ותמיד מוסרים שעושים הכל הכל הכל כדי לשחרר אותם.
וזה פשוט בלתי נסבל. אני לא יכולה שלא לדמיין את אותם חטופים שאם במקרה שומעים, אז שומעים לא רק את האיחולים. הם שומעים שוב ושוב ושוב על טירפוד המשא ומתן, שוב ושוב ושוב על צוות המשא ומתן שיישלח רק בעוד שבוע. דברים הזויים כאלה. ברור כל כך ממה ששומעים שלא עושים הכל. איך מצפים מהם לשמוע במשך חודשים על גבי חודשים שאנחנו עושים את הכל ולצפות שהם יאמינו לזה ויאמינו שיש בזה תוחלת? אני לא מבינה איך ניתן לומר להם שום דבר מעבר לכך שאוהבים אותם, שנקרעים מדאגה, ושנדאג לבוא חשבון עם המנהיגים שלנו שפקירו אותם כך שנחטפו וממשיכים להפקיר אותם שם למוות.
אני יודעת, אני כביכול לא מעורבת בכלל. אין לי קשרים אישיים, אני אפילו לא בהפגנות בכיכר, אבל אני בכל זאת חלק מהקולקטיב פה, ואני הייתי מתה לראות ולשמוע שכל התקשורת, כל המדיה, וגם כל המשפחות וכל הנציגים, שלא יסכימו לענות על שום שאלה, ולא יסכימו לשאול שום שאלה אחרת, חוץ מאשר איך מביאים לזה סוף. זהו. בטוח שלי מזמן אין סבלנות לשמוע שום דבר אחר.
בהתחלה היו דיבורים על כולם תמורת כולם, והיו שאמרו שזה אף פעם לא היה על השולחן, והאמת שזה לא מעניין. מעניין רק מה אנחנו עושים, מה זה "הכל" הזה? סיכולים ממוקדים? איך אנשים לא שמים לב שכל אחד כזה רק מביא יותר תקיפות עלינו חזרה? אנחנו אפילו נדרכים לזה! איך אנשים חושבים שיותר הרג יהפוך אותנו בטוחים?! מבחינתי, צריך לעשות הכל, כמו שאנחנו מצהירים. וזה מה שצריך לומר, כל הזמן, שוב ושוב. שיהיה לופ של 2 דקות, שאומר, “מה אתה עושה? מתי אתה עושה את זה? למה הצוות לא יושב שם, עם סמכות מלאה, עד שיצא עשן לבן? איך מעזים להמשיך ככה עוד ועוד ועוד? איך אתם חושבים שמה שלא עשיתם תוך 10 חודשים, 11 חודשים, כמעט שנה, אתם עכשיו הולכים לעשות? מתי תבינו שמה שלא עבד עד עכשיו, לא יתחיל פתאום עכשיו להביא תוצאות הפוכות?!”
איזה הזוי. לא רוצה שתגידו עוד כלום. לופ של 2 דקות רק זה, בכל הערוצים, עד שמשהו יזוז.
צאו, תזוזו הצידה, תשימו את המפתחות. לכו. לכו. לכו.
להגיד רק, “תחתמו. תחתמו. תחתמו.” וזה לא מעניין על מה. תביאו את מי שחי בחזרה, חי. קודם כל. לפני הכל. מה זה לפני הכל – לפני חצי שנה, לפני יותר מחצי שנה, מההתחלה! זה הדבר הראשון שהיינו צריכים לראות. נכון שמצטטים "הבא להורגך, השכם להורגו" – כן, זה היה ב-7 באוקטובר. לא עשיתם את זה. גם אני הייתי יוצאת להילחם בלי היסוס באותו יום. אבל לא עשיתם את זה. הוכחתם שאתם לא יודעים לעשות את זה. זה לא עכשיו, זה היה אז, ואי אפשר לעשות עכשיו את מה שהייתם צריכים לעשות אז, כי עכשיו זה עכשיו. עכשיו איחרתם. גם אי אפשר להחזיר את כל החטופים בחיים עכשיו, כמו שהיה בהתחלה. איחרתם.
אם אין אסטרטגיה בסופו של עניין לחיות במקום הזה בלי כל הזמן להרוג ולהיהרג, בלי המצב שיותר יהודים נהרגים פה על היותם יהודים מאשר בכל מקום אחר בעולם מאז השואה, אם אין דרך לחיות פה בלי שאנחנו צריכים להיות אלה שהורגים הכי טוב והכי הרבה, וזה המצב וזה מה שיחזיק אותנו לנצח נצחים, אז אין תוחלת. אין סיבה להיות פה. זה ממש לא מציל את העם היהודי.
אם היתה איזו גדולה לעם היהודי בכלל, זה היה שלא עסקנו במלחמה. עסקנו בדברים אחרים, עסקנו בלימוד, עסקנו במחקר, עסקנו במסחר, במשפטים – בהרג לא עסקנו. אם עלינו להפוך למיטיבים להרוג, אז אין טעם. אין טעם.
צריך לסיים את זה, להביא אותם הביתה, לשלם את מה שצריך לשלם (שזה תשלום על הטעויות שלנו כעם), לעשות הכל, שזה אומר הכל ולא כאילו הכל, מילה ריקה, ולהתקדם למצב שלא חיים בתוך מציאות כזאת. כי אם חיים בתוך מציאות כזאת, אין טעם.
ואני לא קונה שזה לא בידינו. הרבה מאוד בידינו. יש פה עם עם יכולות מדהימות, אם רק נפנה אותן לכיוון בונה ומועיל. עד שלא נמצה את מה כן בידינו, אין לדבר על מה שלא בידינו.
וכן, אני עוסקת, ובתוך כל זה גם מנחה ומלמדת ריפוי שושלות. נראה לי מאוד מאוד קשור, לדאוג לדורות שלפנינו ולטראומות שהשאירו לנו שמשפיעות על מה שאנחנו חיים עכשיו. יחד עם מה שקורה פה, ובתוך זה, וקשור בזה לגמרי. אי אפשר סתם לעסוק בשפע או בצמיחה אישית, או אני לא יודעת מה, גם אם אנחנו אישית, כולל אני עצמי, בתקופת פריחה מטורפת, אי אפשר – אסור בתכלית האיסור – להתנתק ממה שקורה במובן של לא לתת כתף ולנסות לעשות משהו, לתת את מה שיש לנו בשביל לשנות את המציאות הקולקטיבית העגומה ביותר שידענו. גם אם כל מה שיש זה לדבר או לכתוב.