אני לא עומדת לערער על זה, לפחות לא מהכיוון הצפוי. כולם פה עוברים תהליכים, רואים דברים שקודם לא ראינו. רק אצלי זה בכיוון הפוך למקובל. ככה זה אצלי בדרך כלל, מסתבר.
בתחילת המלחמה האיומה הזאת, בתגובה לשאלה שכולם שאלו אז, “מה העמדה שלך?” כתבתי פוסט עם הצהרה שברורה בעיניי, אבל כנראה רחוקה מהקונצנזוס: אני נגד טבח. כל טבח באשר הוא. אם יש נושא בו תמיד הייתי בדעה אחת עם כולם, היא שטרור זה דבר פסול ונתעב, שראוי לכל גינוי אפשרי. (אל דאגה, אין כאן שינוי! אני עדיין נגד טבח, מכל סוג! וטרור, כסוג של טבח, נשאר פסול ונתעב. אני כן מתנגדת להגדרה הרחבה שלנו בחברה הישראליתו לטרור – מבחינתי, טרור זו תקיפת אזרחים, לעומת תקיפה על חיילים, שזאת לחימה, לא טרור. בתקשורת הישראלית כל תקיפה נגד כל מטרה ישראלית מכונה טרור ולכן כמובן בלתי לגיטימי.) לא יכלתי להבין איך אפשר לסמן תינוקות, ילדים, נשים וזקנים כמטרות ולפגוע בהם בכוונה. איך זה נתפס כלגיטימי בעיני המפגע? כן, אני כמובן מכירה את ההסבר שפשוט שונאים אותנו ורוצים להרוג את כולנו. אבל אלה הסברים מבחוץ, לא מבפנים. מבחינתי, להבין פירושו מבפנים, להפנים את התשובה לשאלה, “איך זה להיות מי שאתה?”
כמו תמיד במלחמות, המצבים הנפשיים הבלתי אפשריים מולידים גל של שירים. (גדלתי על שירי מלחמה ישראלים. לבת מצווה קנו לי את התקליט הראשון שהיה לי אי פעם, שירי מלחמת יום הכיפורים. חרשתי עליו, ידעתי את כל המילים בעל פה, גם את אלה שלא הבנתי. כשהתותחים רועמים, המוזות דווקא פעילות במיוחד.) אנחנו זקוקים לשירים לתת ביטוי ולעזור לנו להכיל את מה שעובר עלינו. תפס את אוזני השיר עם של גיבורי על, על התגייסות כל העם, כל אחד ואחת “להציל את העולם”. שיר קליט וקולע של אחלה להקה. אחרי ששמעתי פעם פעמיים, נפל לי האסימון. במילים אחרות: אין בלתי מעורבים.
כך באמת הבנתי איך יכולים להתפס אזרחים "תמימים", אפילו תינוקות כמטרות לגיטימיות. כולל הצדקה לסיסמא שאין בעזה בלתי מעורבים.
אני מכירה, כמובן, את התגובה הברורה מאליה: “זה לא אותו דבר! איך אפשר להשוות בכלל בין חיילים לבין מחבלים?! הם רוצים להרוג את כולנו. הם מצהירים על זה. אנחנו רק רוצים להגן על עצמנו, ועוד עושים שמיניות באוויר כדי לא לפגוע בהם.” אין לי ספק שעושים מאמצים כאלה, כולל סיכון עצמי. שמעתי מקרים ממקור ראשון. אבל יש הבדל בין מטרה וכוונות של אדם לבין אלו של מערכת, כמו צבא או מדינה. כשמדובר באדם, אני רוצה להבין מבפנים, מה עובר עליו, מה הוא אומר לעצמו, איך הוא מרגיש, מה כוונותיו המודעות, איך זה להיות הוא. במקרה של מערכת, אין דבר כזה. שם לא מעניין אותי הצהרות או כוונות, אני לא מאמינה להן. אני דובקת בעובדות יבשות, בעובדות הכי רלוונטיות. למשל: כמה מאתנו הם הרגו, וכמה מהם אנחנו הרגנו? כמה פגועים בגוף ובנפש אצלנו וכמה אצלם? כמה בתים שלנו הם הרסו וכמה שלהם הרסנו אנחנו? אפילו כמה חטופים שלנו יש אצלם וכמה אסירים פלסטינים אצלנו, גם אם נספור רק עצורים מנהליים ולא כאלה שעברו משפט (של משטר צבאי)? בהחלט יתכן שאנחנו כביכול השתדלנו למנוע פגיעה כמה שיותר (לפחות עד 7.10), והם משתדלים בדיוק לפגוע כמה שיותר, אבל התוצאות לא רק הפוכות, הן חסרות כל פרופורציה. כשאני רוצה לעמוד על רצונה האמיתית של מערכת כלשהי (בניגוד לאדם יחיד), אני שופטת לפי התוצאות. ואלה ברורות.
באופן דומה, יש לי ביקורת על האימרה השגורה כאן, שישראל היא המקום הבטוח היחיד בעולם עבור יהודים. סליחה, מאז קום המדינה, כמה יהודים נהרגו ברחבי העולם על כך שהם יהודים? וכמה בישראל? אני לא טוענת שאין אנטישמיות או שלא יכול לקרות אסון ליהודים בחו"ל. לא טוענת שמדינת ישראל חסרת משמעות. רק שבינתיים המאזן הפוך.
באותה רוח של היצמדות לעובדות, הנסיונות להשיג שקט בעזרת הבלגה, הרתעה, שוחד, סגרים, התנתקות, מודיעין, הפעלת כוח, או הפעלת יותר כוח, לא הביאו בטחון, ובוודאי לא שלום. מה שכן הוכיח את עצמו בשעת מבחן היו הסכמים עם מדינות ריבוניות אחרות על בסיס אינטרסים משותפים. אפשרות כזאת עם הפלסטינים, הממשלה, ובכנות רוב העם, רוצים למנוע בכל מחיר.
גם לי הקריאה לשחרור פלסטין “מהים לנהר” מרגיש כמו קריאה לטבח שביעי לאוקטובר בכל הארץ. אבל אם נמשיך בעובדות, ישראל שולטת בפועל מהים לנהר מאז 67. הכסף, הדרכונים, שליטה על המעברים הרשמיים לגמרי בידינו. תנועה לא מבוטלת ומוקדי כוח משמעותיים כאן רוצים לחזק את השליטה ולהפוך אותה רשמית וקבועה.
שוב, אני מכירה את התגובה. מאז 7.10 גם הרבה אנשים שלפני כן האמינו בדרכי שלום בזים לכל התנהלות שאינה הפעלת כוח. בנוסף לכל מי שגם קודם סברו שרק בכוח פותרים סכסוכים. מעבר למה שאמרתי כאן (אפשר להרחיב עוד הרבה, אבל זה כבר ממש ארוך), יש לי תשובה עקרונית: תמיד יש ברירה. תמיד, תמיד יש ברירה.
יש כאן עם שיודע להשקיע המון עבודה קשה ולהשיג דברים מדהימים – בהייטק, בלימודים, במדע, בחקלאות, בצבא, בספורט, בכתיבה – במה לא? אה, כמובן, לא בתחומים שאנחנו שוללים מראש. למשל לפתור את הקונפליקטים שלנו בדרכי שלום. כמה השקענו שם? כמה השקענו בלב שלם ובמחוייבות מלאה? כמה שהקענו ללמוד את הנושא, מה המנגנונים הפוליטיים והרגשיים והחברתיים, שיכולים לאפשר מהלך כזה ואיך אפשר להפעיל אותם? מעט מאוד.
פעם היה נהוג לומר כאן שהבלתי אפשרי לוקח קצת יותר זמן. איפה זה ואיפה אנחנו עכשיו? אולי זה האלגוריתם שמכניס אותי לבועה של הדומים לי, אבל סוף סוף אני מתחילה לשמוע מאוד אנשים שנמאס עליהם הטירוף הזה, משפיכת הדמים וסבל מתמשך במקום להחזיר חטופים. וגם כמה שמכירים באפשרות לכרות ברית אזורית הסטורית. ואפילו כמה שמוכנים לדבר על לשחרר את שליטה בעם אחר. ולשקם גם את עצמנו.