פוסט פוליטי ביום הארוך בשנה

מהימין אני שומעת שרק כוח יכול לספק לנו ביטחון, ושהבעיה היא שאף פעם לא נתנו להם להפעיל כוח עד ההכרעה. מצביעים על ההתנתקות ועל אוסלו ועל ההבלגה מול ירי רקטות ועל מבצעים שנעצרו לפני שהשיגו ניצחון מוחלט, וגם עכשיו, על כל מקום שהפעלת כוח מרוסן או מתעכב משיקול כלשהו. אני מבינה. באתי משם, אי אז בנעוריי, והם גם מדבררים את עצמם בכל כלי התקשורת, ללא הפסקה.

לראייתי, לא הסכמים כשלו בשביעי לאוקטובר, ולא דיפלומטיה. הכוח שלנו, הצבא והמודיעין, הוא זה שסמכנו עליו ושכשל. ניצחונות הן תמיד זמניות. אבל הימין גם צודק – הם באמת אף פעם לא זכו לקחת את הגישה שלהם עד סופה. אני תוהה איך הם רואים את סוף המשחק: השמדת כל אוכלוסיית עזה, כי הרי אין שם חפים מפשע? ואולי גם השמדה או גירוש האוכלוסייה הפלסטינית בגדה / יהודה ושומרון? אולי גם את חיזבאללה? את איראן? ומה עם כל שאר העמים ה"אנטישמים" שיקומו עלינו בעקבות כל זה? או שיש למתוח את הקו אחרי יש"ע ולנהל את מאזן האימה בזרוע נטויה לאחר מכן? אין ברירה – הרי אנחנו במזרח התיכון וכאן זה הולך רק בכוח? או שאלוהים, שעד כה לא הרים אצבע להציל הרבה מאוד יהודים תמימים באמת, סוף סוף יראה כי טוב אחרי שנהרוג מספיק אויבים?

גם מצד שמאל, אפשר לומר שאף פעם לא ניתן לנו למצות את החזון שלנו – בניגוד לספין של הימין, למרות שהימין בשלטון בערך 40 שנה מתוך היובל האחרון. עם מדינות וממשלות, עם הסכמים, אפשר להתנהל ולעבוד, כמו שהוכיחו ירדן ומצרים לאורך השנה האחרונה. עם מליציות וארגוני טרור או התנגדות עממית, אי אפשר לחיות, אי אפשר להגיע להבנות יציבות, אי אפשר להרתיע, ואי אפשר לנצח. זה לא רק אצלנו, ככה זה בכל העולם. לפיכך, אין יותר אינטרס ישראלי מאשר מדינה פלסטינית יציבה ומשגשגת. מה היה קורה אם היינו משקיעים במטרה הזאת כמו שאנחנו משקיעים במלחמה? (בנימה צינית, אולי אז ישראל באמת היתה רפובליקת בננות, כי תעשיית הנשק היה נכנס בנו במקום לתמוך בנו…)

התפיסה של "רק בכוח" היא היא הקונספציה. החזרה האדוקה על היותנו קורבנות נצחיות, שתמיד אנו מוקפים אויבים וזאת המציאות שעלינו להיערך לה – לא מותירה מקום לשום אפשרות אחרת. לשינון האמונות האלה יום יום בתפילות במשך דורות יש השפעה מהדהדת. גם אם נחליט לחיות על חרבנו, יש גבול ליכולת. אפשר למות על חרבנו באותה מידה. זאת תוצאה נפוצה יותר. 

אני חיה פה. אני לא נאיבית לגבי התרבות המוסלמית המקומית, שהיא פטריארכלית, סמכותנית והומופובית – ממש כמו התרבות היהודית דתית. ברור לי שמלא אנשים בשני הצדדים לא רוצים שלום. בעיניהם לרדוף שלום הוא נאיבי ומסוכן, כי "הם רוצים רק להרוג או במקרה הטוב לגרש את כולנו. הם התחילו. מלמדים שם כבר את הילדים לשנוא אותנו. הם לא אנושיים בכלל. הם מבינים רק כוח. אין שם חפים מפשע – כולם לוקחים חלק בלחימה נגדנו. עדיף וחובה שנקדים להשמיד אותם, כי רק ככה נציל את עצמנו." 

אני לא בעד לפייס או לרצות, אלא בעד שינוי גישה הרבה יותר עמוקה. חוויתי את שתי תפיסות העולם – זאת שחווה את עצמי בעיקר כקורבן שבמקרה הטוב עולה לגדולה כגיבור מנצח, וזאת שחווה את עצמי כאחת מיני רבים ומגוונים הקשורים אלה באלה, כאשר הדרך לשגשוג מרבי היא למקסם שיתופי פעולה ויחסים מיטיבים. אפשר לראות את שניהם כ possession states, מצבים של אחיזה על ידי או התמסרות לארכיטיפ או אנרגיה פרדיגמטי גדולה, אחת של שליטה והשניה של שותפות. כמו בספרים הגביע והלהב של ריאן אייזלר, או The Dawn of Everything של גרייבר ווונסלו, מעבר לסוגייה של דיוק היסטורי, נראה שתרבויות אדם וגם הפרטים בתוכן נוטים לאחת משתי הפרדיגמות. זה תופס בהקשר של יחסים בין עמים ומדינות, יחסים בין פרטים, גם אינטימיים ביותר, יחסים ביננו לבין עצמנו, ויחסים ביננו לבין כל מה שמעבר לאנושי. 

היום הוא היום הארוך בשנה, עוד הרבה קיץ חם ומעיק לפנינו, עם גלי חום שוברים שיאים של קושי ואורך, יחד עם עוד מלחמה ומוות מיותרים בלי שרואים את הסוף. אין מה לומר, מדכא.

אני יוצאת מוקדם, להספיק ללכת בשדות לפני שהחום נהיה בלתי נסבל. אפשר לחשוב שכל המוות מסביב עכשיו בפתח של העונה השחונה מהדהד את הדיכאון הכללי – אבל כשאני שומטת את הדעות ומסתכלת באמת, הארכובית, האמיך ואפילו הדרדר עוד צובעים בכתמים של ירוק בוהק, לשון הפר וזנב העקרב יותר מאופקים בירוק מאובק אך בהחלט משגשגים, הבוצין פורח בצהוב זוהר, והברושים, האלות, האלונים והחרובים עוד חוגגים את גשמי החורף עלווה חדשה, רענן ובהיר. זה עוד בלי להזכיר את כל המהגרים שבכלל לא שמעו על כך שבקיץ מתקפלים ונחים. אפילו הגבעולים הגבוהים ויבשים של חרצית, חובייזה וגדילן מעציבים בעיקר כי עומדים מושחרים עם ראש מקופל, עדות שרוססו רגע לפני שהבשילו זרעים ומתו מוות טבעי. 

המפגש עם המוות עצמו מעציב, אבל לא מדכא – המוות הוא עוצמתי ביכולת שלו לפתוח שער למעבר לא פחות מאשר לידה. מה שמדכא זה המוות המיותר, המוגבר, ההתעקשות שלנו לזרות מוות כדי "לנקות" את הסביבה שלנו, להפוך את עולמנו לבר שליטה במקום למצוא דרך לשגשוג הדדי. בסופו של עניין, פרדיגמת הנפרדות, השליטה, הכיבוש – בכל הקשר, לא רק האנושי – משאיר לכולנו עולם מרושש. 

לפעמים אני יכולה רק לעשות זום אוט ענק, ולהתנחם בכך שהעולם שלנו מחזורי, וגאיה, כמו תמיד, איכשהו תדע להפוך גם את הפסולת הכי לא מבטיח לקומפוסט עבור המחזור הגדול הבא של עידנים שהם עבורה כמו ניד עפעף. ואז אני חוזרת לחלקיק הניד עפעף שהוא חיי, היום, הרגע, ובודקת איפה התרומה שלי, מה עלי לעשות עכשיו לתרום את הפירור שלי לפרדיגמה של חיבור? ועושה את זה.

יום ארוך / היפוך קיצי וירח מלא מבורך. שנדע גם אנחנו להתהפך ולחזור לאיזון.