סופו של מחזור

בהליכה בימים האחרונים בחורף המוריק ומצייץ, הרגשתי כאילו אני בו זמנית צפה גבוה ויכולה לראות את גאיה מותחת קשת ענק, לאט ובחוזקה, בעזרת תכונותינו אנו שהיא עצמה פיתחה בנו, על מנת בבוא העת לשחרר ולרסק אותנו ואת הציוויליזציה שלנו לרסיסים על הקיר הנוקשה של היעדר תשתית אקולוגית חיונית. 

בתרבויות בריאות, חוגגים ומהללים את מחזורי החיים והמוות המאוזנים – בעונות, בחודשי הלבנה, ביום ולילה ובחיינו שלנו – שמקיימים אותנו. חיינו שזורים בהם, ומיטב התרבות מושקעת בלשמור על האיזון ובלחוות מיזוג אקסטטי ומייסר עם המסתורין הגלומה בהם. תמיד היינו עדים למחזורים גדולים מאתנו. תמיד עמדנו משתאים ומלאי יראה מול הפלא הזה. המחזור המופלא של אור וחושך, של לידה, מוות ותחיה, של ללכת לאיבוד ולמצוא את הדרך, והפעימה האינסופית של עוצמת החיים הבוראית בתוך כל זה, הוא הנושא של רוב השירים והטקסטים שלי, הטקסים שלי, מהות חיי.

האנושות תמיד היתה עדה למחזורים המפעימים הרגילים, אבל להיות עדים ממש לסוף עידן, לסיום מחזור כל כך עצום שאין לנו שמץ מה תכיל הפעימה הבאה – זה חסר תקדים. ברור לי למה יש כל כך הרבה בני אדם בפלנטה עכשיו, למה כל כך הרבה מאתנו התגלגלנו לכאן בימים אלה. לקחת חלק בזה, עם כל הכאב והקושי. זה כל כך גדול ממני, אני לא יודעת מה זה אומר. אבל מסע חיי הוא לסמוך על האלה הגדולה, המסתורין הגדולה של פעימות אינסוף של בריאה וכליה, גם כשאני יודעת שהיא תבלע אותי פיזית יחד עם כל מה או מי שאני מכירה ואוהבת. הרי מה אני, מה אנחנו, אם לא גרגרי אבק בקליידוסקופ הענק שלה. ובתוך זה, איכשהו, העונג העילאי מכיל וגובר על הייסורים המקומיים. 

וזאת הסיבה להמשיך ולעשות, להקשיב למה שהיא לוחשת, לעשות כמיטב יכולתי למלא אחר ההנחיות ולבקש רק להיות ראויה לאמון שהיא נותנת בי. גם למדתי בפיזיקה קוונטית אי אז בתואר ראשון שכמה חלקיקים תמיד עשויים לעבור דרך חומה לא עבירה. אולי תהיה לי זכות להשפיע משהו על חלקיקים אלה. לא באמת אוכל לדעת, וגם לא צריך. לשמוע ולענות לקריאתה זאת דרך החיים היחידה שנראית לי ראויה בכל מקרה. ואני עדיין עובדת על זה, בערך כל חיי.