שמעתי תיאור של אישה דתיה* איך יש לה יותר תודעה קולקטיבית מאשר לחילוניים, שאצל חילוניים זה כל אחד לעצמו, או מקסימום למשפחתו. כדוגמא, אמרה שאם היא רוצה לחצות כביש בשבת ובדיוק מגיע רכב, היא לא תוריד את הרגל לכביש עד שהרכב לא חולף, כדי לא לגרום לו לבלום ושוב להאיץ, כדי לא להגדיל את העבירה של נסיעה בשבת, מתוך דאגה לנשמה שלו.
וחשבתי וואלה, אני בדיוק אותו דבר. רק במקום מתוך אמונה באל וסבך מצוותיו, אצלי זה מתוך ראייה שאני חלק מכלל החיים ורוצה להיטיב כמה שיותר ולהזיק כמה שפחות. אז גם אני אחכה עד שהמכונית תעבור לפני שאתחיל לחצות לא רק בשבת, כי לבלום ולהאיץ שורף יותר דלק מאשר סתם לנסוע. כשאני יוצאת לשטח, אשתדל לא לדרוך על שיירת נמלים, וכן לדרוך על חול או אבן במקום על צמח קטן. מעניין המשותף הזה. טוב לשמוע שההכרה שאנחנו חלק ממשהו יותר גדול, שיש לנו מחוייבות אליו, אפילו בפרטים הקטנים, קיימת. כשזה מגיע לדברים גדולים, תקופה זאת ממחישה כמה רווחת התפיסה של היותנו חלק ממכלול, וכמה חשוב לנו ועושה לנו טוב. אבל נראה לי שלרוב יש לנו נטייה לשכוח מזה ביומיום ובפרטים הקטנים. אני למשל שמתי לב שמאז 7.10 נהייתי נהגת הרבה יותר סבלנית – בין אם מישהו חותך אותי ובין אם נעצר באמצע הכביש ללא סיבה נראית לעין, במקום העצבים האוטומטיים, התחלתי לחשוב "מי יודע מה עברו ועם מה הם מתמודדים.” טוב לקבל תזכורת שתודעה כזאת קיימת גם בפרטים הקטנים, גם כאשר היישום לא נראה לי. קורה המון שהיישום לא נראה לי, לכן טוב לראות איפה שהמניע טהור.
כמובן לא צריך להפתיע שיש משותף, הרי גם אני סוג של דתיה (לא כשאני עונה לסקרים, זה ישבש את ניתוח הנתונים), מסורה לכוח החיים, לאם הקדומה המתבטאת בשלל החיים שעכשיו מורגשים כל כך בעווה הרעננה שעוטרת את הארץ, בקריאות הציפורים ובשמים הכחולים או המעוננים. אני דתייה באותה דת אנימיסטית ילידית שרואה בכל היצורים שותפים לדרך. וזה לא עוזב. אף פעם, אף פעם. “בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך.” הלהיות חלק הזה, "בכאב ובעונג, בעצב ובשמחה”, כמו שפעם כתבתי בשיר, הוא כה נוכח, במיוחד עכשיו בחודשי החורף, על אף הכל.
על אף הכל.
*זאת היתה אמילי אמרוסי בתכנית אמילי והפרופסור ביום שישי. לעתים היא מאפשרת לי להבין את הלך הרוח של ציבור ימני יותר בצורה ממש מטיבה בכל מיני נקודות.