כבר כתבתי איך המסר שאני מקבלת בזמן האחרון הוא להקשיב טוב ולהיצמד להכוונה שתתגלה רק צעד צעד, להתקדם אצבע לצד אגודל ולא לצפות לראות או לתכנן לטווח ארוך. מצד אחד, המציאות כל כך כאוטי שלא ניתן לכוון ליותר, ומצד שני, לא נכון שאראה את כל מה שרואים הכוחות השומרות ומכוונות שמעבר. אני בסדר עם זה, כל מה שאני מבקשת זה שההכוונות ימשיכו לבוא.
אני זקוקה להן. בנוסף לתקופה קשה ביותר ברמת הקולקטיב, אני באתגר מתמשך ברמה האישית. אני קצת תוהה כמה זה נכון לשתף, בואו נגיד שזה לא עושה רושם מי יודע מה. מצד שני, קצת מנותק לשתף את מה שהולך טוב בלי ההקשר של כל מה שלא. אז ככה, בן זוג עם דמנציה זה אומר שמי שהיה שותף לחיים ומקור תמיכה, הופך לנטל הולך וגדל בתהליך ארוך מאוד ובלי אופק מעודד. אני לא אומרת את זה בקטע של "אוי–אוי–אוי" – אצלי ואצל רבים אחרים זה היומיום, ובן זוגי ממש בטוב – שמח, נהנה ממוסיקה ואוכל והליכה ושינה ודי חסר דאגות כל עוד אני לידו.
אבל זה הקאץ' – אני לרוב לידו. למעט בת אחת, אין משפחה בסביבה, אין רשת חברתית פעילה (פעילה זה אומר מגוייסת לשנים ארוכות של תמיכה, מה שנראה מאוד לא מעשי) – בעצם אני מבלה את רוב הזמן לבד איתו, ועוד חלק עם אנשים שאני משלמת להם בדרך זו או אחרת (והם הכי יקרים לליבי שאפשר! לא מזלזלת באף אחד מהם לרגע, לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם! אם אתם ביניהם ונתקלים בפוסט הזה, דעו שאני אסירת תודה כל כך על מה שאתם מביאים לחיי, באמת, אחד אחד, אין מילים. מוכנה להכין המלצה חמה עד לוהטת לכל אחד ואחד מכם!), מדי פעם ארוע או החלפת סשן וירטואלי קצר (גם נפלא, ובכל זאת וירטואלי), או מדי פעם יציאה או מפגש עם חברה (ממש משיב נפש). אני גם ככה טיפוס קונטמפלאטיבי, כמו כותבים רבים, אבל אפילו בשבילי זה לבד מדי, ומאתגר כל הזמן להתניע מחדש.
לאחרונה התחלתי לקבל השתלמות עקבית בשינה. לא דרך חלומות שאני זוכרת, אלא אני קמה כמעט כל בוקר עם הכוונה: תעשי את זה. דברים ברורים ומעשיים. אני כל כך בהכרת תודה על ההתפחות הזאת, כי גדול עלי כל הסיפור הזה של איך להציע את מגוון הדברים שאני רוצה לתת ולנהל את חיי.
אני לא בהכרח רואה מה הצעד לאחר מכן, אבל אני כבר ממש סומכת על ההכוונה ומשתדלת למלא אחר ההוראות, מה שלא יהיו. והן מובילות אותי למה שביקשתי, שזה להשתמש במתנות שניתנו לי לשרת את הטוב הקולקטיבי, את כוח החיים, את האלהות. בקשה קצת גדולה וערטילאית שצריכה לבוא לידי ביטוי כל פעם בעשייה ממוקדת מוחשית, כל פעם בצעד קטן.
אז ההנחיה שקיבלתי עכשיו היא להרכיב רשימות – באימייל ובוואטסאפ, לאסוף במקום אחד (או 2 לפי פלטפורמות) את כל מי שעשוי להתעניין בקורסים שאפתח או טקסים או מעגלים שאנחה.* בטח תצחקו – זאת הכוונה? זה סתם ניהול עסקי מתבקש. יכול להיות, אבל אין לי מושג בניהול עסקי. יש כל כך הרבה דברים לעשות, קל להתבלבל ולא לעשות כלום. מה שאני כן מבינה בו זה לקבל הכוונה אינטואיטיבית וללכת על זה. (בשאיפה, גם אני לפעמים מקשיבה להגיון במקום ומגלה שזאת היתה טעות.)
אז אני פותחת רשימות – אם אתם רוצים לשמוע על קורסים, טקסים, סדנאות, או מעגלים – תגידו לי אם עדיף לכם במייל או בוואטסאפ ותוודאו שיש לי את הפרטים. לא אכתוב הרבה, ולא אקדם שם עבודה פרטנית (כמו הנחייה פרטנית של ריפוי שושלות, תמיד אקטואלי). נראה לי אפשתח גם רשימת מייל לדוברי אנגלית – מי יודע?
מה אציע? אני לא יודעת, עוד לא גילו לי. אבל כנראה שיקרה.
*אה, ואיך אני מצפה לפתוח קורסים ולהנחות טקסים כשאני כל הזמן איתו? א' הוא ישן מוקדם והרבה. ב' הוא יכול להיות נוכח ולא מציק. ג' גם את זה אני עוד לא לגמרי יודעת. עוד אגלה.