בתקופות הקשות, התמיכה היא הכי חיונית. אז בתחילת אוקטובר כמובן פניתי מיד לשושלות איתן אני עובדת כבר כמה שנים, אלה שכבר עברו תהליך של ריפוי, שסייעו כל כך בעבודה הטקסית על אדמת אירופה בקיץ – וגיליתי שלמרות כל זה, ההלם היכה בהן גם, והן לא ממש יכלו לעזור. למרות כל העבודה עד כה, הטבח זיעזע משהו עמוק לאורך דורות רבים. זו היתה רעידת אדמה שחשפה טראומה כה ארוכה ועמוקה שהיא הפכה למרכיב מרכזי בזהות. חשיפתה גם אפשרה לגשת לריפוי.
לבוא בדרישות לשושלות זה לא חלק סטנדרטי בתהליך, אך מצאתי את עצמי עומדת מולן כאשר עולה לי המשפט, "אפשר להיות קורבנות או מחוללי ניסים, אבל לא שניהם יחד. חייבים לבחור." בדיעבד אני יכולה לראות איך אולי אפשר גם וגם, אבל באותו מעמד היה ברור שכדי שאוכל להיעזר בהן בנסיבות הקיימות, הן חייבות לזנוח את זהות הקורבן.
כמה זה מושרש בשושלות יהודיות! הרי זה מה שבאנו לכאן, לארץ, להתמיר – לא עוד היהודי החלש וחסר העונים. לא עוד לחכות למשיח ולהתפלל לשנה הבאה. לקחת את גורלנו בידינו ולעשות מעשה.
לא הלכנו עם זה מספיק רחוק כלל. לא באמת הישלנו את ההיאחזות בעמדת הקורבן. אם מה שקרה בשביעי לאוקטובר עוד מעלה בנו השוואה לשואה (לראשונה מותר להשוות בפרהסיה, למרות ההבדל העצום במימדים וביחס הכוחות), אם לא השכלנו למנוע את זה בשום דרך (כשעמדו לרשותנו כל כך הרבה דרכים), אם אנחנו עדיין מצביעים על הטבח שספגנו כדי להצדיק הרג סיטונאי (גם – או אולי במיוחד – אם אנחנו נשבעים שאנחנו באמת באמת לא רוצים להרוג עשרות אלפים, הם ממש מאלצים אותנו) – אנחנו עדיין בעמדה של קורבן. במקרה הטוב קורבן הקם על הבא להורגו, אך בכל זאת קורבן. ממש לא בורא מציאות ומחולל נסים.
ניסים בהגדרתם הם מחוץ למה שאפשרי לנו בפרדיגמה הקיימת. לעשות ניסים זה נשמע כמו אגדה ניו אייג'ית, אך במסגרת קיום מדינת ישראל כבר נעשו בארץ כל כך הרבה דברים שנראו דמיוניים. אבל בתחומים הבין-אישיים ומה שקורה בין קולקטיבים, בניגוד לתחומים החומריים, הקדשנו וחקרנו כה מעט לגלות כמה רחוק ניתן להגיע. דווקא שם, בתחום הכי משפיע, אנחנו ממשיכים לאחוז באמונה איתנה שאי אפשר לחולל שינוי. נתנו לעצמנו להידרדר למכנה הכי נמוך. רואים את זה בכל מקום, באיבה בתוך העם כמו בזו בינינו לבין שכנינו ובינינו לבין הרבה מן העולם. תפיסת הזהות שלנו כעם נשארה לא רק שכולם עוינים לנו, אלא שאין לנו מה לעשות בנידון.
גם בשושלות בריאות, כמו אצל בני אדם חיים, יש מרחק בין להיות הורה בריא, מחזק, חכם ותומך לבין להיות מחולל ניסים ונפלאות. להיות לגמרי מסוגל לתפקד כראוי זה עדיין לא היכולת לזמן שינויים מרחיקי לכת. יש בינינו יחידים שיכולים לחולל ניסים, לפחות לפעמים, וזה מרגש ומרומם כשזה קורה. להיות קולקטיב מחולל ניסים פותח אפשרויות שבכלל ייראו לנו דמיוניים. אבל בשביל זה צריך לשחרר את היותנו קורבן, וזו התמרה לא קלה. הרבה יותר קל לתרץ למה אי אפשר.
גם אני קורסת לשם, ולא מעט, בנסיבות הפרטיות שלי. וגם לי יש נסיבות מצדיקות, עם קונצנזוס די רחב שבן זוג עם דמנציה זה אחד הגורלות המבאסות ביותר. (עם הכרה מלאה בכמה גורלות גרועים בהרבה שאנחנו עדים להם בימים אלה. כוחות ותמיכה לכל מי שמוצא את עצמו בהם.) אז איזה מזל שהמתים יכולים ללמוד ולהשתנות, ביתר קלות מהחיים, ושאחרי תהליך לא נורא ארוך אני יכולה להישען על האנססטורס שלי ולבקש שיעזרו לי לחזור לזהות של מחוללת ניסים במקום קורבן הנסיבות. בינתיים זה עובד מדהים.
כמובן שאני ממליצה על ריפוי שושלות, אבל אני כותבת את זה בעיקר כדי להזכיר שאפשר להיות קולקטיב שמחולל ניסים. אם הרבה יותר אפשרי ממה שחשבנו, מה אנחנו באמת רוצים? כדאי שנבחר טוב טוב איזה ניסים לחולל.