אני מתארת לעצמי שיהיה משהו בפוסט הזה שאנשים מכל קבוצות הזהות שלי ישנאו. אולי לא צריך לפרסם את זה. אבל אני עוד מושפעת מהזוועות של כל מה שהולך כאן במהלך החודש האחרון ושלל התגובות הרגשיות העוצמתיות שאני גם חווה וגם פוגשת. ראיתי פרסומים של כמה אנשים מוכרים שאני מעריכה שלדעתי פספסו – אמנם קשה לא לפספס במערבולת הזאת, אבל עדיין כואב לצפייה. הסיבה לפספוס היא בעיקר שלא מצליחים להכיל את מורכבות הדברים. אם מי מכם חושבים שזה לא באמת מורכב, ואתם בכנות שואפים לאמת, אני מציעה לחפש את הקולות שאתם לא מודעים אליהם. אני מבטיחה שהם קיימים.
"למה אני אישית בכלל כאן בישראל?" עולה השאלה, לא בלי הגיון. בסך הכל, רוב המשפחה שלי חיה בארה"ב. גדלתי שם למשפחת מהגרים ושורדי שואה, עם אתוס ציוני חזק. זה היה החינוך שקיבלתי, יחד עם לימודים סטנדרטית של בית ספר ציבורי אמריקאי שכבר ביסודי כללו נרטיבים רומנטיים של "פילגרימס", של הרפתקאות של משפחות חלוצות שנסעו מערבה בקרונות מכוסים, ושל בקתות עץ ביערות שטופי טבע. אני לא יכולה להגיד למה בלי להזדקק להסברים על טבעיים, אבל איכשהו אפילו כילדה הבטן שלי התהפכה כשהוצגה לי ההיסטוריה הזו. כאילו ברמה כלשהי יכולתי לחוש את ההרס הבלתי יתואר (ובאותם זמנים, באמת לא תואר) של יבשת שלמה של טבע מפואר ומקיים ושל התרבויות העשירות שמילאו אותה.
לימדו אותי גם נרטיב מקביל: קופסאות של קק"ל לנטיעת עצים ואפילו יערות; הפרחת השממה; עם קטן החוזר לארץ ששמר לה אמונים במשך 2,000 שנה, לפינה קטנטנה אחת של העולם, ומתפלל לשלום שיום אחד בוודאי יגיע. בניגוד לנרטיב האמריקני, לא היה לי חיסון אינטואיטיבי נגד הנרטיב הזה. רק במשך שנים של חיים כאן, קריאה ודיבור עם אנשים, הגיע שברון הלב המצטבר, הגילוי שעשיתי עלייה מן הפח אל הפחת. גיליתי את העקירה המאוד קונקרטית ומתמשכת, האפליה, הדיכוי, הגזענות, האכזריות וחסימת כל הזדמנות לשלום, שהיא הבטן הנסתרת של הסיפור הציוני.
נשארתי. כאן לפחות, מאחר והנישול עדכני והכאב הוא מקומי יותר, הנושא מרגיש טיפה יותר ניתן לתיקון מאשר עוולות על גבי שתי יבשות במשך חצי אלף שנה.
אבל כרגע נראה שהתגובות מכל הצדדים שגויות באופן טרגי. מול הטבח הגדול והאכזרי ביותר שידע עמי, עם כ-240 בני ערובה בכל הגילאים, רבים מבני ארצי סבבה עם רצח עם באופן רעיוני ועם כל רמה של מוות והרס בפועל, ואילו בחו"ל רבבות מגנים את תקיפת עזה, אך לא את הטבח שקדם לה. אני יכולה להבין את כל התחושות, אבל זה מייאש.
לחבריי כאן בארץ, אני אומרת שניסינו פתרון צבאי הרבה יותר מכפי שניסינו שלום. ברור שיכלנו להיות יותר אכזריים, אבל מאמצי השלום שלנו מעולם לא התקרבו לחריצות וליצירתיות שהפעלנו כקולקטיב בניהול מלחמה ובהבטחה שלשלום עם הפלסטינים לעולם לא יהיה סיכוי. כן, אנחנו יכולים לירות ערימות של עובדות אחד על השני, אבל אם יש תשובה היא תבוא מבחינת כולן יחד וחיפוש כנה מה נוכל לשנות, לא משימוש בעובדות אלה כנשק.
לאלה שמעבר לים, אני מציעה שאתם משליכים עלינו את הפשעים הקולוניאליים של המדינות שלכם, ושכדאי שתדאגו לפיצויים שאתם חייבים לפני שתצעקו עלינו. אני מציעה להקשיב לקולות מאוזנים יותר משני הצדדים כאן. אבל בעיקר, אני אומרת שאיחרתם את המועד בסיבוב הזה. בדיוק כמו שאנחנו לא נוכל לבטל את הכישלון המדיני, הצבאי והמודיעיני של ה-7 באוקטובר, חלון זמן שעמד לרשותכם להפעיל לחץ ציבורי על ישראל נסגר ב-7 באוקטובר. אירועי אותו יום היו לכולנו כאן רעידת אדמה ויקח זמן רב להתייצב. אולי בסופו של דבר תהיה יותר גמישות, אבל כרגע הכל רגיש, עדין ושביר. ההתערבות הבינלאומית היחידה שיכולה להוות מנוף כרגע היא דאגה להחזרת בני הערובה ונקיטת אמצעים שטבח כזה לעולם לא יחזור. אלה לא נראות לי תוצאות רעות, וסביר שהן יובילו לחלון הזדמנויות ששוב ייפתח. בינתיים, הרבה אנשים סובלים ומתים, אז הלוואי שאנשים לפחות יקראו למשהו עם סיכוי להיות יעיל.
הלוואי וכולם היו שומעים סיפורים אנושיים משני הצדדים, סיפורי אובדן ואומץ ואכפתיות. הלוואי שנהיה מוצפים בהם כמו שכל צד (כולל אלה שלוקחים צד מעבר לים) מוצף עכשיו בסיפורים שלו. אולי אז נהיה מוכנים לשבת לעבוד ולהתפלל למשהו שמתקרב לעתיד הגון.