חזרתי השבוע מתמיכה בסדנת ריפוי שושלות בהמבורג. אני עדיין המומה מהעבודה העוצמתית, המתוכננת ומוחזקת היטב, ההנחיה המרשימה של דניאל, הצוות המוכשר והרגיש והמשתתפים האמיצים. אני עדיין חשה את השמחה של לשיר ולתופף ולשבת במעגל עם כולם סוף סוף ולא רק בזום, יחד עם הפליאה מעבודה טקסית גדולה.
אני כל כך מודה על שהדרך הספציפית הזאת מעוגנת היטב בקרקע, למרות שהיא כוללת עבודה רוחית שחורגת מהתפיסות התרבותיות שלנו. במיוחד לאור הקושי להסכים על אמת בימים אלה, חשוב עוד יותר שהיא מבוססת במציאות הפיזית של השושלות שלנו שדרכן הגענו, וכבוד עמוק לעולם האנימיסטי, החי מאוד, ולמקומות המאוד ספציפיים בהם אנו חיים, היכן השושלות שלנו חיו, והיכן אנו עושים מתאספים לטקס.
אם כבר מציאות, איזו מציאות קולקטיבית הזויה לחזור אליה.
אני לא יודעת אם אנחנו בנקודת מפנה בדרך למשטר אוטוריטרי, גזעני ודתי או לא. אבל הזוי שהשאלה בכלל על הפרק. מרגיש מנותק לכתוב על דברים אחרים כרגע. במקביל, אנחנו מזמן מקיימים משטר כזה על עם אחר, וברור שזה מחלחל. גם נקודת המפנה בדרך לאסון אקולוגי נראית לי ברורה, עליה לא יוצאים לרחובות בישראל.
בשבוע שעבר זכיתי לקחת חלק בעבודה טקסית גדולה בהרבה ממה שדמיינתי שאפשרי. הלוואי וידעתי לתכנן כזאת עבודה מאגית גדולה מספיק אפילו להתחיל לטפל בצרות הנוכחיות שלנו, אבל אני לא. עם זאת, נשארתי עם תחושה של כמה יותר אפשרי ממה שאנחנו מניחים, ובדרכים שונות בתכלית מהאופן בו אנחנו נוהגים בדרך כלל. זה לא הופך את הדברים לפשוטים, או קלים, או בטוחים. אבל כן מרחיב את טווח האפשרויות.
כלכך נכון! הגלגל תמיד חוזר, בכל פעם עם טוויסט קטן, וכמו כל אחד מאיתנו שחווה את השיעורים שלו שוב ושוב עד שנלמדים, גם אנחנו כקולקטיב, נמשיך לחוות את אותם איומים, אם כי עם שינויים קלים שחוו אבותינו ואבותיהם וכו'… עד שניישם את הפתרונות מהשיעורים שכבר שכבר חווינו כאנושות. ההסטוריה תחזור על עצמה שוב ושוב…
אני מזדהה במיוחד עם תחושת נקודות המפנה, וכבר הרבה זמן עולה השאלה האם להשקיע את המשאבים המעטים שלי כדי לשמור על עצמי, או כדי להילחם על רעיונות ואידיולוגיות שעדיין לא ברורה להן התוצאה אבל בוודאות תהיה אחת. יכול להיות שזו שאלה שאפנה לאנשי הקהילה הקרובה… תודה רינה