אלו זמנים גורליים. בני אדם אמנם חשו כך מעת לעת לאורך ההיסטוריה – אולי כי כל מה שאנו מכנים היסטוריה הוא רק חלק זעיר ונפיץ בתקופת החיים של הפלנטה. אבל כיום די מוסכם שאנו חיים בתקופה גורלית – כאשר קצב החיים גובר ללא רחם, גרף מקל ההוקי נוסק, ואנו מוצאים את עצמנו נעולים בצמיחה אקספוננציאלית גוברת, גם כשאנחנו יודעים היטב לאן זה בהכרח מוביל.
קשר עם האנססטורס מעניק פרספקטיבה ארוכה. הוא מוליד מודעות שהגענו מאיפשהו, לשם גם נחזור, ויהיה איזה דין וחשבון על איך בילינו כאן. זה נותן תחושה שבאנו לכאן עם כוונות ספציפיות ואישיות, הכוללות לפחות שילוב של התפתחות הנשמה ותרומה לתיקון הבלגן שהאנושות כרגע יוצר.
לא רק הסחות הדעת האינסופיות מקשות עלינו, וגם לא רק הדרישות של חיים בחברה בה אנחנו נאבקים לעשות בעצמנו דברים שעד עכשיו בני אדם תמיד עשו כקהילה (כמו גידול ילדים, דוגמה בולטת). זה גם שכל כך מעט בחברה שלנו מעודד גילוי הייעוד שלנו, שלא לדבר על תמיכה כדי שנממש אותו. רק לעתים נדירות יש זקנים חכמים, טקסי מעבר, הדרכה רוחנית, מסגרות יצירתיות לפיתוח יכולת, או תמיכה חומרית לנווט תהליך של גילוי ויישום, במיוחד כאשר מה שאנחנו כאן לעשות לא נראה הגיוני.
בנוסף, לרוב הייעוד שלנו אינו אחד. בדרך כלל יש מספר מטרות חיים, בתחומים שונים ובתקופות שונות (כולל התפתחות הנשמה ותרומה לכלל). לזכור מה אנחנו כאן לעשות זו לא משימה חד פעמית, אלא צריך לחזור אליה שוב ושוב, להמשיך בהתייעצות רוחית בכל דרך שעובדת לנו. להמשיך לשאול, "האם אני בכיוון? זה מה שאני אמור.ה לעשות עכשיו? זאת הדרך לעשות אותו?" ולפעמים, "אני כל כך אבוד.ה – תראה.י לי את הדרך, אנא!"
כשתובנה מגיעה, צריך גם להתמסר לכיוון, שוב ושוב, להשקיע זמן ומאמץ והתמדה, ולא פחות חשוב, לשחרר את כל שאר הדברים שלא נוכל לעשות עכשיו כדי להתמקד בייעוד שהבחנו בו. לא משנה אם מדובר בעשייה גדולה או קטנה – בעולם פרקטלי, אין לזה משמעות – אבל הוא חייב להיות במידה עבורנו עכשיו. גם אין שום הבטחה שהכל ילך חלק, אם כי תיאום מדויק עם מה שאנחנו כאן לעשות ובעלי ברית הלא-בהכרח-אנושיים-או-אפילו-בגוף-פיזי שתומכים בנו, נוטה לפנות את הדרך.
בתקופות החסד בהן דברים זזים, ויש תחושה של עשייה נכונה ברגע נכון – השמחה, הסיפוק, האושר, הכרת התודה, הם מעבר למילים.
העולם מעולם לא נזקק לכולנו להייצב עם המתנות שלנו כמו היום. "מה אני עושה כאן?" זו שאלה ששווה לשבת איתה: וכדאי לפתח את הפרקטיקות שיתנו לנו לשמוע את התשובות.