פוסט פוסט פוסט

לא מזמן אנשי CityTree כתבו על מונח חדש יותר, פוסט אקטיביזם. מלכתחילה לא הייתי אקטיביסטית טובה במובן של הפגנות, אז אני לא מרגישה שמגיע לי להיות פוסט אקטיביסטית, אבל אני די מתיישבת עם השאיפה לאיזון בריא של לחיות לפי האמונות שלי, לדבר אותם, ולדאוג שיש לי די משאבים להמשיך. פעם כתבתי שאני מורפוג'נסיסט – כנראה שזה הפוסט-אקטיביזם שלי.

מעולם לא שמעתי את המונח, אבל אני יכולה להזדהות כפוסט עידן חדש. הייתי שם ממש בתחילת תנועת העידן החדש, כשהיתה הכל חוץ מרדודה וממוסחרת, ואני לא יכולה לבטא כמה היה מרגש, איך חיכיתי לתכנית רדיו שהייתה הפלטפורמה היחידה שחקרה את כיווני המחשבה החדשים-קדומים הגדולים האלה שמשלבים מיסטיקה בחיי היומיום, או למוזיקה שגרמה לי להרגיש כאילו אני צפה מטר מעל האדמה, או להתכנסות עם אנשים שמתעניינים במציאות מעבר לציוויליזציה היחידה שהכרתי. הייתה כל כך הרבה תקווה לשינוי. אני לא עידן חדש כפי שהוא היום, במיוחד כשזה מגיע להכחשת צל, לדגש על עושר אישי ולחוסר קפדנות אינטלקטואלית. אבל אני ממש מזדהה עם הכוונות המקוריות.

הכי קשה, נראה שאני קצת פוסט-כישוף, שוב, כפי שהתנועה מתבטאת כיום. בהמשך יהיה לי עוד הרבה מה לכתוב בנושא, אבל בינתיים, אחרי שהגל הגדול של הכישוף הפגאני בשנות ה-90 וה-00, שהייתי כל כך חלק ממנו, דעך, נראה שיש התעוררות מחודשת – ואני לא ממש בעניין. תמיד נמשכתי לקסם של סינכרוניות מפתיעות שנולדות מתיאום החיים עם כוחות הטבע הנשגבים מאשר להטלת לחשים ואיסוף אבנים. בזמנו, היה ברור שמכשפות הן גם כוהנות, ותמיד נטיתי יותר לכיוון כוהנת מאשר מכשפה. בפרפרזה של האקטיביסטית אמה גולדמן, אם לא נרקוד, נשיר, ונתאחד באקסטזה עם האלים (אולי לא תמיד, אבל הרבה!), לא בא לי להיות חלק מהמעגל. 

ובימים אלה, חייבים להזכיר את הפוסט-ציונות. זה שהוא הופך מוכר זו התקדמות.

אבל אולי הכי חשוב שאני גם פוסט-נתח גדול מהחיים, וזה מרגיש הרבה יותר טוב ממה שהובילו אותי להאמין. לא מובטח, אבל בהחלט סביר שהחיים הם הרבה יותר טובים כאן לקראת אלדרהוד. שתדעו.