פוסט מקורי מ26.6.21 (ואחרון הפוסטים הישנים!)
כשהיית פעוט בן שנתיים, יכולת להשתמש בכל האמצעים לרשותך להשיג את מה שרצית, גם אם מה שרצית היה לגמרי לא סביר. יכולת לחטוף קריז ולהרביץ להורים בכל הכוח, ואם הורייך היטיבו איתך, הם יכלו להחזיק אותך בחמלה עד שנרגעת, כי היית קטן/נה מדי להכיל את הרגשות שלך ולא באמת יכולת לפגוע בהם.
כשהתבגרת, אוי ואבוי אם תקפת את הורייך עם כל הכוח, יכלת לעשות נזק רציני. כשמתבגרים, צריך ללמוד להכיל גם רגשות עזים, ולהתחשב באחרים ובתמונה הגדולה יותר.
מבחינת גאיה, האנושות כבר התבגרה והתעצמה לרמת כוח לפחות של מתבגרים, אם לא נוער. היום יש לנו כוח, באמצעות טכנולוגיה, שמסוגל לעשות נזק ממשי ברמת הפלנטה. זה דורש יכולת הבחנה הרבה מעבר למה שנדרש מפעוט. ואילו אנחנו ממשיכים להתנהג כילדים קטנים, כאילו כל מה שמתחשק ואפשרי מותר, כאילו אין מניעה מלסדר את כל העולם לפי מה שנוח לנו. כל אחד שקורא את זה יכול למצוא שלל דוגמאות בחייו, כולל אני. אפשר להשתפר בתהליך אישי, אבל מדובר בדפוס שדורש מענה מערכתי, ברמת הכלל אנושי. הוא נשען על כולנו כפרטים, אבל לא ניתן לבצע את כל מה שנדרש ברמת הפרט.
בחברה שלנו, נפוץ שתהליך ההתבגרות כולל מרד נגד ההורים. אני לא יודעת כמה זה שכיח בתרבויות בריאות יותר, אבל בסופו של דבר חייבים להגיע לאיזה הבנה ופיוס כדי שתרבות המשכית תתקיים בכלל. אנחנו כמו נוער שמאמין שרק אנחנו יודעים מה טוב, ומורדים בגאיה. קוראים לזה היבריס, ויש לו נטייה להסתיים רע.
זה לא רק עניין של כוחנות. צ'ארלס אייזנשטיין מזכיר שילדים משחקים כדי לפתח את היכולות שלהם, ואילו בוגרים משתמשים ביכולות שלהם לשירות הכלל. איך היה נראה אילו האנושות היתה רותמת את היכולות שלנו לטובת הביוספירה כולה? איזה ניסים יכלנו לחולל? איזה סיפוק היה לנו מחיים כאלה?