פוסט מקורי מ22.5.21
בין הרעיונות שרשמתי לי לשבוע שעבר (שדחיתי למועד אחר), היה איך בתור ילדה הוקסמתי מסיפורי הנביאים, כפי שסיפרו לי אותם בגיל צעיר. להיות מסוגלת לדבר ישירות עם אלוהים ולשמוע את תשובותיו, נראה לי ממש שווה, וחשבתי שהייתי רוצה להיות כזאת כשאהיה גדולה. במיוחד כי היתה לפחות נביאה אחת בת, אז חשבתי שכנראה זה לא מופרך. באיזשהו שלב, נראה לי שמשהו כמו גיל שש, אזרתי אומץ ושאלתי את סבתא שלי אם עדיין יש נביאים ואם אלוהים עדיין מדבר עם בני אדם. היא ציננה את השאיפות הכמוסות שלי בהחלטיות באומרה שאין יותר נביאים ואלוהים כבר לא מדבר עם בני תמותה, שכל זה הפסיק ממש ממש מזמן, בימי התנ"ך.
מצד אחד, בכל זאת הרגשתי מדי פעם שאני כן מצליחה לשמוע משהו, אמנם באופן חמקמק ונדיר. לקח כמה סיבובים ופניות עד שבתור מבוגרת הפסקתי לרצות לדבר עם אותו אלוהים יהודי, ולאט לאט למדתי לדבר עם האלה, עם אלהויות אחרות, ועם עוד כמה נוכחויות. גיליתי שאני רחוקה מלהיות לבד – לא רק שיש עוד הרבה אנשים ששומעים ומשמיעים, אפשר גם להרגיש מתי מישהי מביאה מסר מחובר. גיליתי גם את אותו קושי שחוו הנביאים מהתנ"ך – מי בכלל רוצה לשמוע, במיוחד כשלא מאמינים, ובמיוחד כשהמסר כל כך לא לטעמם?
עד כאן כבר חשבתי לכתוב, ואז השבוע הוזמנתי לאמירים על תקן "נביאה מעיר אחרת". לא שיש להם שם מחסור של נביאים מהמקום. אבל מה שעשיתי בעיקר היה לשלוח את כל מי שהגיע למעגלים שהנחיתי ללכת בעצמם להקשיב לעצים – אולי לא אלוהים, אבל יישויות קדומות ובעלי תבונה וחוכמה עמוקה וחומלת, הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לדמיין – ולהביא את הבשורה שהם מקבלים. קצת הכנה של דברים, מדיטציה והכוונה, ולשלוח את כולם להיות נביאים בעצמם.
אני מרגישה שלמקום ולעצים עוצמות משל עצמם, וגם בוודאי הגיעו אנשים מיוחדים, אבל הופתעתי כמה טוב זה הלך, עד כמה אנשים קיבלו מסרים שונים ממה שציפו לשמוע. אני נזכרת באימרה (או בנבואה, אם אנחנו כבר בתמה) של תיך נהאט האן, שהבודהה הבא יהיה סנגהה, קהילה שהולכת יחד בדרך רוחנית.
כך מתאים והולם בתרבות שהגזימה לכיוון האינדיווידואליזם ושכחה שכולנו יחד, ושלא עלינו לעשות את הדרך לבד, שיש לנו עזרה מעולמות הרוח ותמיכה וחוכמה עצומה בעולם הטבע. אם יש תפקיד היום לנביא או נביאה, הוא ללמד את כולם איך ולמי להקשיב, ולשלוח את כולם להפוך נביאים בעצמם. כי אנחנו זקוקים לכוווולנו.