פוסט מקורי מ15.5.21:
יש לי כמה תכניות לכתוב על דברים מסוימים, אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות המוסכמת והשיח הרווח. גם בלי להיתקל באלימות פיזית בעצמי, קשה שוב ושוב לפגוש את ביטויי האלימות המילולית. ישראלים כישראלים מרשים לעצמם להעיר בכל מקום לכל אחת בכל נושא, במיוחד כאשר לא עולה על דעתם שהתפיסה שלהם מוגבלת בדרך כלשהי.
חוסר היכולת להקשיב לאחר ניכר גם כאן (פורסם בפייסבוק), חוסר היכולת לשמוע משהו שונה מהצפוי והמוכר, לפתוח אפילו סדק לאפשרות של ערעור על הנרטיב הידוע. מה אפשר לעשות מול הצורך העז הזה של אנשים להכריז שוב ושוב לכל עובר אורח על צדקתם ורשעות האחר? אולי אם אשאל כאן לבד בשקט מול המקלדת של עצמי, אצליח גם להשיב לעצמי על השאלה?
אני מבינה שאותם דוברים, המרגישים צורך והצדקה להסביר לכל הסובבים כמה הם בסדר והאחר לא, מרגישים מאוימים. הם משמיעים במקומות שנראה להם בטוחים כדי לקבל אישור והסכמה, כי הם לא בטוחים כל כך שיקבלו אותו במקומות אחרים, אולי לרבות בליבם הם. הם מבטלים אותי ואת מה שאני יודעת בלי לבדוק בכלל, אולי כי הם לא מוכנים לשאת את תוצאות הבדיקה.
בהסתכלות שלי זה אותו דבר, כריתת העצים, הכחדת הביוספירה, מלחמה. חוסר יכולת לשמוע את האחר ואת צרכיו, חוסר יכולת לראות אותם כלגיטימיים, דחיית עצם האפשרות שקיימת דרך מיטיבה. חיים מתוך תחושת מחסור ואיום במקום תחושה של בית. חוסר מודעות קטלנית בקיום מערכות יחסים.
תפיסה עצמית כקורבן צדיק, היא גם סימן לחוסר מודעות עצמית משוועת. ומה הפלא? לא רק שאנחנו לא מחנכים למודעות עצמית, אנחנו מחנכים להפך. אחרת איך נשתף פעולה עם חינוך כמו שלנו בכלל, או עם כל דרך החיים העלובה והרסנית שמוכרים לנו?
קשה השבוע לסיים עם מסר אופטימי, אבל הנה: הסבב הזה יסתיים, השורדים יקברו את המתים, ילקקו את הפצעים וימשיכו הלאה, ויש לקוות שחלק מאתנו נסיק מסקנות ונחזק את היכולת שלנו לחיות כאילו חיינו משובצים ותלויים במערכות יחסים רבים ומגוונים, כפי שהם באמת. בסופו של דבר, או שהפטריות והחזזיות ומיקרובים והצמחים ישכיחו את פרק האומלל הזה של האדם וישמרו אותו כשכבה משונה בלבד בעולם שיתחיל מחדש בפעם השביעית, או שנלמד ונהיה ראויים לרשת את העולם המופלא הזה.