להתפנות לפליאה

אז מתאים שאני קוראת עכשיו את Die Wise של Stephen Jenkinson, עוד ספר על הדרך אל המוות, וגם ספר אנימיסטי. אני עוד רחוקה מלסיים אותו, אבל עושה רושם שהוא מסכים עם המסקנה של Barbara Ehrenreich, שייתכן משמעות למיתה רק אל תוך עולם חי, עולם בו אנחנו לא מרכז הסיפור. זה משתלב מושלם עם הספר הקודם שקראתי, Entangled Life של Merlin Sheldrake, על נפלאות דרכי הפטריות. היה אפשר לצפות שפטריות ומוות ישתלבו יפה, אבל בעיקר מעודד אותי ללמוד עד כמה יצורים אחרים – פטריות וחזזיות ומיקרובים למיניהם – מחזיקים את סיפור החיים הביוספרי. מעודד אותי ללמוד עד כמה הם אינטליגנטים בדרכם השונה כל כך משלנו. כשאני מהרהרת במצב הפלנטה ובחוסר תפיסה של התרבות השלטת את השלכות מעשיה, מנחם אותי לראות עד כמה אנחנו לא כל הסיפור, אפילו לא עיקר הסיפור.

החלק הזה, תקופת האנתרופוקן חסרת התקדים וחסרת האיזון, לא תהיה ארוכה – היא לא יכולה להיות. כך או כך, נגיע למציאות שלא מאופיינת על ידי גרפים של צמיחה אקספוננציאלית.

בינתיים, אני תוהה לעצמי, מה העולם מבקש מאתנו על הדרך? ללמוד להקשיב ולחיות בהתאם לשאר הביוספרה, בוודאי. אבל מה ביומיום, כאשר אני בדרך מפה לשם, או עסוקה בתחזוקת חיי? אני לא לבד בלהעלות את ההשערה שהעולם מבקש מאתנו ברגעים רגילים כאלה, עד כמה שניתן, הוא פליאה. לתת מתשומת לבנו לפלאים האינסופיים שמקיפים אותנו במקום לחלוף על ידם כלאחר יד. ג'נקינסון כותב:

"צריך עדים כדי להתפלא. חלק מהדברים בחיים קשים מדי לראות לבד, כי הם תופסים את כל השמיים, או כי הם קורים כל יום, נפתחים מעל לעיסוקים שלך, או כי חשבת שכבר ידעת. פליאה דורשת מוכנות לא להיות בטוחה, להיות מועף."

אני מזמינה אותנו לפתוח מרחב לפליאה לעצמנו, ועוד יותר, אחת לשני.