בדיוק תרגמתי והעליתי פוסט לבלוג עם עצות נפלאות ופשוטות, שכלל לא הייתי מסוגלת ליישם בעצמי בימים אלה. (קישור במקום הרגיל.) אני לרוב מצטיינת מבחינת משמעת עצמית, דבקות במטרה, מסירות ואנרגיית עשייה. לא מזמן חברה אמרה לי, “כל הכבוד שאת יכולה לבקש בדיוק את מה שאת צריכה.” כן, אני יודעת ומסוגלת – פעם, פעמיים, שלוש, מאה. אבל כשמה שאני באמת צריכה זאת הכלה ותמיכה צמודה, מחוייבת ומתמשכת, לא דרך מסך, לאורך חודשים ואולי יותר ולא לשעה בשבוע, זה לא דבר סביר לבקש, וגם אין באמת מאיפה.
כפי שאומר צ'ארלס אייזנשטיין, "אנחנו מזכירים אחת לשנייה מה אמיתי, אנחנו מחזיקים את הסיפורים יחד. כאשר אני חזק, אני מחזיק את הסיפור עבור אחי. כאשר אני חלש, אחותי מחזיקה את הסיפור עבורי.” זכיתי ועודני זוכה, במנה נדיבה, להיות חזקה ולחזיק את הסיפור לא.נשים. זאת ברכה שאין כמוהה. לאחרונה אני צריכה שיחזיקו עבורי – ורואה ששעה שבועית, או סדנא, או קורס ממש לא מתחילים למלא את הריק. זאת תזכורת חשובה בתוך הכמיהה לחזור להעביר בדיוק את הדברים האלה, הנחשבים – סדנאות, קורסים, הנחיה. כל זה טוב, אבל לא מתחיל למלא את המקום של הקהילה (הוילג') החסרה והכי נחוצה לחיים בריאים. ואילו "העבודה השחורה" של תמיכה יומיומית בלתי נראית שלא זוכה להערצה, היא בעצם הדבר המשמעותי שחסר לנו ומשנה עולמות.
יש נטייה להרגיש לא מספיק ולא בסדר שאנחנו "עוד לא שם", שאנחנו לא יכולים לבד. אבל אנחנו לא אמורים לבד. זה אחד השקרים של תרבות הנפרדות. כדי לצאת מהפלונטר שקושר אותנו, אנחנו צריכים גם לתמוך וגם להיתמך. אלה הדברים שיוצרים קהילה – צורך אמיתי ומתן מענה לצורך. אחריות עצמית היא חיונית, אך באיזון בחיבור שכולל את הצורך שלנו במתנות של אחרים.
אז מה אני מנסה לומר? כשיש מה לתת, תני ותעריכי את עצמך על זה, במיוחד במקומות היומיומיים השקופים. כשמגיע התור שלך להיות זה שזקוק לתמיכה, אל תתבייש בזה, קבל אותה אם אתה רק יכול.