הבלתי נראות של השגור

יום יום אנחנו נכנסים למכוניות ונוסעים על כבישים, בלי לרגע לתת את הדעת איך אותם כבישים כובשים את האדמה, הופכים אותה לדוממת, מפרקים אזורי מחייה לחלקים בלתי אפשריים. אנחנו יושבות כל היום בעבודה או בלימודים, בתוך מבנים, בלי לחשוב עד כמה זה לא בריא פיזית או מנטלית. אנחנו רגילים ומצפים לקנות כל סחורה בכל עת, בלי לחשוב בכלל על מאיפה זה בא, איזה נזקים גורמים הפקת חומרי הגלם והייצור. כל יום פותחות וזורקות אריזות, כי ככה זה. אנחנו עדיין קצת שמים לב למוזרות של הטלפונים הניידים, הם מספיק חדשים. משתמשות באינטרנט בלי לקחת בחשבון המחיר האנרגטי של שרתי הענק שמאפשרים ומשמרים אותו. בניגוד לרוב חברות אדם שאי פעם התקיימו, אנחנו מקבלים כמובן מאליו פערים כלכליים בלתי נתפסים, לא מחשיבים את חיי העולם הלא אנושי, משמידים צמחי בר מועילים ואכילים ועצים שמספקים לנו אוויר נקי ומצננים את הקיץ הלוהט.

אנחנו חיות חברתיות. כשהחברה שלנו לא מכירה בעוולות, אלא מתייחסת אליהן כמצב טבעי ורצוי, אין לנו עוגן או מצפן להבין מה נכון וסביר, מה מזיק, ומה מתועב מבחינה מוסרית. אנחנו מקבלים את החיים כפי שהתרגלנו שהם מתנהלים. אם אנחנו לא יכולות לראות מה לא סביר, אנחנו לא יכולות לשנות ולתקן. קשה אפילו להניע אנשים לרצות בכך. אנחנו צריכים לנער את עצמנו מהמובן מאליו כדי לראות שהוא לא.

חברה שמתנהלת יום יום בצורה הרסנית משחיתה לא רק את ה"סביבה", אלא גם את הנפש, שנהיית פחות רגישה וערה, ומאבדת את יכולתה לטפח יחסים נאותים. כך היא גם משחיתה את עצמה, כאשר החברה מתפלגת לגורמים. 

שמירה על יחסים טובים ועל איזון בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין שאר הבריות, זה לא אופציונלי, זה בסיס הקיום. כדי לשמור על יחסים הולמים, אנחנו צריכים קודם כל להבחין בכך שמתקיימים יחסים, ואז ללמוד להקשיב לאחר כדי להבין אותו ואת צרכיו, ולנסות להסדיר אותם.

הנה מספר קישורים לחלק ממה שהפעם היווה השראה.

"תדר של סולידריות" – יש לגלגל ולחפש את הראיון עם הכותרת "ידע לידי" (זה אמור להיות ידע ילידי)

האנתרופולוג המפורסם ווייד דייויס על סוף האימפריה האמריקאית 

סיפור שסיפר David Abram וגם Merlin Sheldrake בספרו המעולה Entangled Life.

והיה גם כנס הפוסטקפיטליזם