הכלים המקוונים של האדון: עניין של גם וגם

"לפני שאביא את נוכחותי למכשיר זה, אבקש לזכור מדוע הגעתי.

לעצור ולהבהיר מדוע בחרתי להשתמש בו ולחוש בכמיהה העמוקה מאחורי הפעילות שלי.

לפני שאלחץ על קישור כלשהו, אבקש להיזכר בריקנות של הסחת הדעת … איך מרגיש בגופי ונפשי לפזר את כוח חיי בפעילות חסרת משמעות.

אבקש לסלוח לעצמי על הבגידות הרבות בתשומת הלב שעומדות לבוא.

אבקש לזכור שאני בן אנוש עם דקות מצטמצמות לחיות בהן את הכמיהות העמוקות ביותר שלי.

אבקש לזכור שאני עומדת להתחבר לטכנולוגיה המורכבת ביותר שידע העולם, ולהשתמש בה כדי לשרת את לב האהבה.

לבסוף, אבקש לשאת עימי אל חלומו של המרחב הדיגיטלי את הכמיהה לאמת, לשלום ולצדק בעולם האמיתי, השוהה בשקט מתחת לרצונות מוחי, ולנצל את הזמן שאבלה כאן בשירות ההוויה הזו."

כמו שכתב המשורר, Kris Drummond, גם כשנשתדל, אנחנו לא מסוגלים תמיד להישאר נאמנים למה שבאנו לעשות בזירה הזאת. על זה אני משיבה את הדברים הבאים, שכמובן עשויים להשתנות:

א': להשתמש בכלים של האדון במודעות ובזהירות המירביות שאנחנו יכולות לגייס, בלי לרדת על עצמנו כשאנחנו לא מצליחות.

ב', עם כוונתנו כנה, לפעמים הכלים של האדון ישרתו גם אותנו, ויביאו לנו בדיוק את מה שאנחנו צריכים בעיתוי הנכון. 

ג', חייבות לפתח כלים משלנו, שייגלמו במלואם את רוח העולם שאנחנו רוצות ליצור. אם מקור הכאב שמביא להתמכרות למדיה חברתית הוא בדידות וחוסר משמעות, יש ליצור מענה. לבנות מסגרות של ביחד, תמיכה הדדית ואינטימיות שיפיגו את המועקה. לגלות, ללמוד ולתרגל את הכלים שעובדים לנו אישית לעבודה פנימית, עבודה רוחנית ועבודה חברתית, כדי להעצים את המסוגלות לבנות ולקיים את אותו עולם.

ד', לפעמים הכי מתאים למצוא או ליצור פתרונות של חצי דרך, כמו קבוצות דיון ותמיכה וירטואליות שיכולות להוות מרחב בטוח, מצמיח ואפילו מציל חיים בהעדר קהילה פיזית תומכת.

לרובנו זה בהכרח עניין של גם וגם. אנחנו קצת דור המדבר, רגל בתפיסות הישנות ורגל בסיפור החדש, פעם מסוגלים יותר להחזיק בטוב ופעם זקוקות למי שירימו אותנו ויחזיקו לנו את המרחב. גם זאת הסיבה שאני פה – להחזיק את החזון עבור אחרים כשאני יכולה, כפי שאחרים מחזיקים ומחזקות אותו עבורי כשאני זקוקה לכך.*

*למי מבין קוראי שורות אלה שנמנות בין המחזקות אותי, תודה מעומק ליבי. 3>