איך להתחיל לשנות

אני גם רואה את המציאות כפרקטלית, עשויה שכבות על גבי שכבות בסדרי גודל שונים, תמיד עם דפוסים חוזרים בשינויים קלים, בפירוט אינסופי, לא משנה כמה נתקרב או נתרחק, נגדיל או נקטין. מציאות בה כל מה שנעשה או נחווה מהדהד במקומות אחרים, בכל הרמות, כך שכל שינוי נוגע בכולם ובכול. אני מזכירה לעצמי את התפיסה הפרקטלית כשאני מוצאת את עצמי בתקופות של עשייה קטנה ושקטה, בחיק המשפחה או במעגל קטן אחר. בעולם פרקטלי,"גדול יותר" או "קטן יותר" מאבדים את המשמעות. כל מקום או עשייה היא בעלת אותה מורכבות וחשיבות. לכל אחת השפעה, בכל רמה בה נפעל. "כלמעלה כך למטה" –  כלמטה, כך למעלה. והמכלול שמתהווה הוא כל כך הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין, ובוודאי לא לדעת. 

ועדיין, אנחנו שואלים לא פעם, מה עלי לעשות עכשיו? מה החלק שלי? אני אוהבת את שלושת הצעדים מחוללי השינוי  שמציע צ'ארלס אייזנסטיין: 

1. לקבל חזון. כיוון עמוק, מחובר, אינו משהו שאנחנו ממציאים או מתכננים בעצמנו לבד, אלא משהו שמתהווה משילוב ההוויה שלנו ושל העולם החי שקורא לנו. גם כאשר אנחנו מפקפקים באפשרות שהחזון מראה או ביכולת שלנו להוציא אותו לפועל, אנחנו מרגישים את הקריאה. 
2. לרפא את הפצעים והספקות שהחזון חושף. בלי זה, לא נוכל להמשיך לשלב הבא.
3. להתמסר למה שמבקש להיוולד. 

למרות שהצגתי כאן צעדים עוקבים, התהליך הוא לרוב מעגלי – קבלת חזון מעלה ספקות ופצעים, ריפויים מאפשר התמסרות, מתוך עשייה החזון מתממש ומתבהר, ההתקדמות מעלה פצעים נוספים לריפוי, וכן הלאה. יתכן שצריך להתחיל מ-2, לרפא את הפצעים והספקות שמונעים מאיתנו לקבל חזון מלכתחילה, ולהתמסר לאי-ידיעה, למה שיגיע ולמה שקורה בדרך.

אז איך מקבלים חזון? מבקשים. וחוזרים ומבקשים שוב. פט מקקייב מסבירה יפה תוך שתי דקות. אנחנו לא לבד, אנחנו לא צריכים להמציא את זה. העולם, הביוספירה, גאיה חיה, אנחנו חלק ממנה, היא אתנו ובעדינו.

https://www.youtube.com/watch?v=J-nYaK4icUg