פוסט מקורי מ6.2.21
כפי שהזכרתי בהתחלה, אנחנו הטרוטרופים ולא אוטוטרופים – כלומר, אנחנו לא מסוגלים ליצור את ההזנה שאנחנו זקוקים לה מאור השמש, אנחנו חייבים לאכול בריות אחרות על מנת לחיות. כן, זאת אומרת שאנחנו צריכים לאכול חלק מאחיותינו הבריות, או במקרה של פירות ועלים, חלקים מהם, על מנת להתקיים בכלל. ואנחנו לוקחים לא רק כדי לאכול, אלא גם בשביל למלא צרכים נוספים: רפואה, מחסה, ביגוד, כלים, חימום ועוד ועוד.
ההכרח לקחת ואף להרוג כדי לספק את הצרכים שלנו זאת הסוגייה שחברות אנימיסטיות מתמודדות איתה, ורוב הטקסים וכללי התנהגות הם ניסיון לתת לסוגיה זו מענה הולם ברמת התרבות. תרבויות אלה לא אומרים לנו לא לצרוך, כמובן, הם מציבים כללים ברורים איך לצרוך.
תכננתי לכתוב על הנושא הזה לפני שנתקלתי בכתבה נפלאה של אחת מהדוברות הגדולות של האנימיזם Robin Wall Kimmerer, מדענית, בוטנאית ואינדיאנית, שמדברת על מה שהיא מכנה “the honorable harvest" – הקציר המכבד. כללי הקציר המכבד הם יחסית פשוטים:
- לעולם אל תיקחו את הראשון. (יכול להיות שהוא האחרון.)
- לפני שתקחו/תאספו/תקטפו, בקשו רשות ושימו לב לתשובה. אם התשובה היא שלילית, כבדו אותה ואל תקחו. רובין מדגישה שאנחנו יכולים לבקש רשות גם בדרך מדעית-אמפירית, לראות אם הקציר שלנו ייצור הפרעה גדולה מדי לשטח ואם יישאר מספיק.
- קחו בדרך שתמזער נזק, או אפילו תתמוך במערכת! למשל, לקטוף עלים במקום לעקור צמחים, או לקטוף בדרך של גיזום או דילול שיסייע לצמיחה מחודשת.
- קחו רק את מה שאתם צריכים.
- השתמשו בכל מה שאתם לוקחים.
- חלקו את המתנה עם אחרים. אם קיבלנו עודף פירות, אפשר לחלק עם שכנים או להשאיר חלק לציפורים.
- הכירו תודה. אפשר גם להביע אותה בקול.
- החזירו טובה. למשל, אפשר לטפח את הצמחים, להרבות אותם, לספק תנאים מטיבים, להשיב את השאריות אל האדמה, להגן עליהם, להשקות, ללמד אודותיהם, או לפנות פסולת מהסביבה.
אני לא כותבת את זה כהטפה. גם עבורי, כמי שגדלה וחיה בחברה שלנו, כל זה אידיאל ראוי, לא משהו שאני מתקרבת ליישם באופן מלא. כמו רוב מה שאני כותבת כאן, השינוי הדרוש הוא ברמת התרבות, לא הפרט, ומצד שני, אנחנו כפרטים יוצרים את התרבות. העיקרון המרכזי הוא להכיר בקציר שלנו כמערכת יחסים הדדית, ולראות בכל דבר שאנחנו מקבלים מבריות אחרות – שזה *הכול* – מתנה. מתנה שהם שמחים לתת במידה מתאימה, כמו שאנחנו רוצים לחלק את המתנות שלנו.
חוויית העולם של "הקציר המכבד" היא של חיים בעולם של מתנות, בו כל מה שיש לנו, כל מה שאנו צריכים, הוא מתנה. לא מתנה באופן ערטילאי, מטאפורי, אלא באופן המוחשי, הממשי ביותר – מתנה שניתנת על ידי מישהו מסויים, שאנחנו מכירים באופן אישי. מתנות יוצרות קשרים ורצון להחזיר טובה, ותרבות מבוססת על כלכלת מתנה בונות מערכות יחסים. זה בניגוד למסחר, בו כל קשר ומחויבות נגמרת עם העברת התשלום. גם בעולם ממוסחר כמו שלנו, כל דבר שניתן מעבר למחויב בגבולות העיסקה, יוצר קשר. כל בעל מקצוע, מרפאה, מוכר, מורה שנותנות מהלב, עוד קצת מאמץ, שירות ותשומת לב מעבר לנדרש, כל זה יוצר בינינו רצון טוב, מחויבות, תחושת שייכות, הרגשה שאנחנו בידיים טובות – ואז אנחנו שמחים לשלם, להמליץ, לחזור אליהם או אפילו לתת משהו נוסף חזרה, לשתף במתנות אחרות שקיבלנו כמו לימונים מהעץ.
מעבר לזה, כשאנחנו חווים שאנחנו מקבלים את כל מה שאנחנו צריכים במתנה, אנחנו חשים – לא רק מבינים בראש – שהעולם וכל קרובינו שאר הבריות, דואגים לנו ואוהבים אותנו. ואנחנו, אהובים ורצויים, רוצים לדאוג להם חזרה.
קישורים נוספים לחומרים של רובין וול קימרר: