לחיות כחלק מעולם החי, דווקא עכשיו

יכול להיות קשה לדחות את תחושת הבהילות, אבל תגובה נמהרת בדפוסים הרגילים שלנו, רק מוביל לעוד מאותו דבר. כאשר איננו יודעים מה לעשות, עדיף להאט, לשאול, וממש להקשיב הקשבה עמוקה וממושכת לתשובות שעולות.

חלק מההקשבה היא פנימה, לעצמנו. לכל אחת מאיתנו קריאה משלה. במקום לדחוק בעצמנו או להרגיש לא בסדר שאנחנו לא עושים יותר או אחרת (תגובות מתוך הרגלי הנפרדות – תפיסת מחסור בזמן, שיפוט שאנחנו לא מספיק, ואמונה שנדרש מאבק), אפשר להקשיב מתוך ידיעה שכאשר נשמע את הקריאה לפעולה המתאימה לנו, נפעל. נפעל כי נרצה לפעול, נשמח לפעול.

חלק מההקשבה הנדרשת היא החוצה. עלינו ללמוד לחזור להקשיב לעולם – לגאיה, לפלנטה, לעצים, לציפורים, לים, למקום בו אנחנו חיים. עלינו ללמוד לגשת בענווה, סקרנות, רצון כנה והכרת קדושה, כדי שידברו איתנו ונהיה מסוגלים לשמוע. אם נלמד להקשיב, העולם יספר לנו מה נדרש מאיתנו, כפי שהוא סיפר לרוב דורות בני האדם – הורינו הקדומים ביניהם – שידעו איך לחיות באיזון.

אני שוב מסכימה עם צ'ארלס אייזנסטיין שאומר שזה פחות עניין של מאמץ ויותר שאלה של, במילים שלו, "What are we invoking" – לאיזו מציאות אנחנו קוראים, איזה סוג של עולם אנחנו מכוננים בתפיסות שלנו, באמונות שלנו, בסיפורים שאנחנו מספרים ומקיימים? למה אנחנו נותנים תוקף? הבחירות שלנו הן תוצאה של תפיסות קולקטיביות, ולכל אחד מאיתנו חלק ביצירה המשותפת.

עוד מונח באנגלית שנתקלתי בו בשנים האחרונות הוא decolonization – דה-קולוניזציה, לא במובן של תהליך מדיני-פוליטי, אלא תהליך של השלת תפיסות שהולבשו בכוח ואומצו כאשר איבדנו את הקשר שלנו עם העולם החי, מה שאנחנו מכנים היום האדמה או הטבע. במידה רבה פירוש הדבר הוא החלמה מהרגלי הנפרדות. לפני כמה שבועות צפיתי בסרט בו איש זקן משבט הצ'רוקי ביטא את התחושה היטב כשסיפר שמבחינת העם שלו, לא גורשו מגן עדן, לא נידונו לאכול לחם בזיעת אפיהם. הזוי לחשוב שאבא ואמא דחו וגרשו דווקא אותנו. כמו כל השאר, גם בני אדם הם ילדים אהובים של גאיה, לא פגומים ולא דחויים – וגם לא ייחודיים, מעבר לייחוד של כל צורת חיים אחרת. 

אין לנו פטור מהכחדה, אין לנו פטור מאי-וודאות, אין לנו פטור ממוות. ההתמכרות הקיצונית של החברה שלנו לנוחות, שליטה, סיפוק מיידי, וכן, גם חיים, בכל מחיר – לא רק מדרדרת אותנו לכלות כמות הולכת וגוברת (תמידית) של משאבים ומסכנת את כולנו – היא מוזילה את החיים שלנו עצמנו. הפסקנו לחוות את החיים כמעוררי פליאה. לרובנו, רוב הזמן, חווית החיים היא יותר של מובן מאליו, שגרה אפורה ועומס. נדיר שאנחנו קמים בבוקר לקדושה ושמחה.

אולי זה המפתח. כאשר אנחנו מכירים בעצמנו כחלק מהעולם, לא פחות ולא יותר, כאשר אנחנו מכירים בעולם כישות חייה ואינטליגנטית (הרבה מעבר לנו, הרי אנחנו רק חלק קטן וצעיר מאוד בתוכה) ואהובה, כשברור לנו שכל שאר הבריות הם אחינו – ויחד עם כל זה אנחנו ערים לפגיעה והרס העצומים שצורת החיים שלנו גורמת ולסכנה הממשית של הכחדה המונית ושינוי אקלים שכבר מתחוללים, החיים מפסיקים להיות מובנים מאליהם וחוזרים להיות יקרי ערך. אם במקום להיכנס לפאניקה או לייאוש, ניזכר איך להתהלך כאן בהכרה והוקרה לכל עשב וכל חרק, לכל מקום על הייחודיות שלו, וגם לעצמנו, בענווה, באהבה ובפליאה – נדע איך לחיות.