פוסט מקורי מ16.1.21
אחרי שכתבתי על הבעיה בתפיסה של התרבות שלנו ועל הרגלי הנפרדות, אפשר להתחיל לדבר על ההפך מנפרדות ואיך נעים בכיוון.
צ'ארלס אייזנסטיין מאמץ את המונח של טיך נהאט האן וקורה לו interbeing כדי להדגיש שעצם הקיום שלנו אינו עצמאי, אלא תלוי בקיומם של כל שאר הבריות, כל הסובבים אותנו ומקיפים אותנו ומתקיימים בתוכנו. אפשר לומר שההפך מנפרדות הוא הדדיות, או חיבור, או שייכות, ההכרה ואף החוויה שאיננו לבד, אלא חלק ממשהו גדול יותר.
היום המדע מגלה שוב מה שבני אדם תמיד ידעו – שכל העולם מחליף מידע, או משוחח – צמחים, ציפורים, חיות, פטריות, הכל בשיחה תמידית רוחשת. אנחנו לא היחידים כאן עם תבונה ותקשורת, רק שכחנו להקשיב ולהבין את כל השאר. השפה והפרספקטיבה של בני אדם הן ייחודיות, אך הן לא היחידות. להכיר ולחוות את החיבור דורש תקשורת, וזה מתחיל בהקשבה.
הקשבה אמיתית, בכוונה להכיר וללמוד את השני, מתוך סקרנות וקבלה, בלי להשליך את הדעות שלנו, היא מיומנות שלרוב מוזנחת בחברה שלנו. היא דורשת מאתנו להאט וגם לשאת חוסר ידיעה, להתפנות לפגוש מישהו אחר שאולי יאתגר אותנו. לנו, שכל הזמן רק מאיצים, קשה לפנות לכך מקום בחיינו. אבל אין דבר קסום כמו מפגש ותקשורת עם מישהו ממש אחר, במיוחד מישהו שאינו בן אדם. יש משהו במפגש עם סוג אחר של תודעה כל כך חי ונוכח, שהוא קסום. בחוויה שלי, תקשורת היא הבסיס של קסם. (זאת לא רק חוויה שלי, הנה שיחה בין צ'ארלס אייזנסטיין לאנימיסט וקוסם דיוויד אברם, בה הוא טוען שתקשורת בין-זנים היא לב כל קסם.) בנוסף, תקשורת, חיבור, חווית הקסם, הם עונג בלתי יתואר.
עלינו ללמוד לא רק להקשיב "החוצה" לבריות השונות מאתנו, אלא גם פנימה, לשמוע מה באמת משמח אותנו, מה מוסיף לנו חיים וחיוניות ואושר ושמחה. יותר מאתגר, עלינו ללמוד ללכת בעקבות הקול הזה, להחזיר את עצמנו שוב ושוב מהסחות המרדימות ומערפלות שהיומיום שלנו כל כך רווי בהן. מצד אחד מאתגר, כי זה ללכת נגד ההרגלים שלנו ושל החברה שמקיפה אותנו, אך מצד שני הקושי הוא רק בהיזכרות ובתנועה הראשונה בכיוון, כי כל פעם שנבחר כך, נקבל זריקת עידוד של חיות, שמחה ומשמעות. תרגיל קטן להזכיר לעצמנו הוא לצאת לרגע מהמרחב הסגור והדומם שרובנו נוהגים לשהות בו, אפילו רק עד למרפסת או מחוץ לדלת, לעצור רגע לשאוף אוויר ולהתבונן בשמים ובעצים וציפורים, ולשים לב איך זה בלבד גורם להגברת תחושת החיוניות, אפילו רמה כה זעומה של הסרת קירות הנפרדות, אך לרגע.
ב"יחד" הזה, יש משהו משותף שמאפשר לנו להתחבר אחד עם השני, פירושו שכולנו חלק מאותה בריאה. לא במובן של אל חיצוני גדול שברא את כולנו, אלא במובן שהעולם, החיים, הם בריאה משותפת – an emergent process – כולנו יחד בוראים את העולם בכל רגע, במובן הכי חומרי והכי רוחני כאחד. הפעולה המשותפת של כולנו – כולל קולקטיב המיקרואורגניזמים הכי זעירים, ואולי הם במיוחד, ועד לחברה האנושית על תפיסותיה הרווחות – בוראים את העולם, קובעים מה יהיה אופיו. השאלה מבחינתנו כבני אדם היא מה מנחה אותנו בחוללות הזאת. האם זה יכול להיות הקשבה עמוקה לכלל ורצון לחיבור? במילים אחרות, האם אנחנו בוראים מתוך ערות או מתוך הרגל, מתוך חיבור או מתוך נפרדות, מתוך אהבה או מתוך פחד? זאת אומרת, האם אנחנו בוראים עולם של אהבה וחיבור או של תחרות ופחד? כי האמצעים מכתיבים את המטרה, המקום ממנו אנחנו פועלים קובע את מה שאנחנו משיגים.*
גם, אם נבחר בחיבור, האחריות לא מוטלת עלינו לבד, יש אינסוף מקורות מידע והשראה, אינסוף בני ברית, מבחוץ ומבפנים.
*כתבתי את זה זמן קצר לפני שנתקלתי בציטוט של גנדי, "המטרה טבועה באמצעים." אבל הבחנתי בעקרון לפני שנים בלימודי קסם.