הרגל הנפרדות השלישי – מאבק

כך אנחנו חווים את העולם, גם הפנימי וגם החיצוני, דרך פריזמה של פיזיקה מכנית, שאומרת שהדרך היחידה להזיז או לשנות דברים הוא כוח. וידוע שמה שלא הולך בכוח צריך יותר כוח. הנחה זו שרק כוח גורם לדברים לקרות, משאירה אותנו במלחמה תמידית, קיומית, נגד עצמנו, נגד הסובבים אותנו ונגד העולם. כמו שאר הרגלי הנפרדות, אם נחפש אותו, נראה עד כמה הרגל המאבק רווח בחיים שלנו, בדברים קטנים כגדולים. אולי גם נשים לב עד כמה הרגל המאבק נגזרת מתפיסה בסיסית שאנחנו במהות נפרדים, ומשמר אותנו בודדים.

כאן ההבדל העצום בין תפיסת עולם אנימיסטית לתפיסה המכניסטית של התרבות שלנו. כאשר אנחנו מתוודעים שגם אנחנו וגם העולם טובים מספיק, כאשר אנחנו לומדים שאפשר לסמוך על הטבע שלנו, על הטוב והאינטליגנציה הבסיסיים גם שלנו וגם של העולם, שיש לנו בעלי ברית ומשפחה – זוהי טרנספורמציה מקיפה כל כך של נקודת מבט וחוויית חיים שקשה לתאר אותה.

כפי שאייזנסטיין מסביר, אנחנו לא היצורים היחידים עם פגם בחוש ההנאה שמכוונת אותנו לעשות את מה שטוב ובריא לנו. אנחנו לא באמת צריכים להיאבק בעצמנו כדי לעשות את הדבר הנכון, כמו שסבתא טריה לא צריכה להכריח את עצמה לרצות להחזיק נכדה – היא רוצה בכך בכל מאודה (כך מספרות לי). הבעיה היא לא שאנחנו נשאבים אחרי ההנאה ומתפתים לצריכה מוגזמת, אלא שמוצא לנו בעיקר תחליפים לא מספקים. נצטרך לחפור יותר לעומק כדי לגלות מה מביא הנאה, שמחה, עונג ואושר עמוקים ואמיתיים.

אנחנו גם לא היחידים בלי נישה אקולוגית, בלי תפקיד להשתלב עם ולתרום לכלל. אנחנו גם לא צריכים לסבול או להכניע את עצמנו כדי להיות שם. להיפך, אין דבר בעולם יותר טבעי ומהנה. אנחנו לא נידונו להיאבק בעולם – אנחנו כאן להתענג עליו ולהוקיר אותו – to treasure it.