הרגל הנפרדות השני – שיפוט

כולנו פגשנו בהפצרה לשחרר שיפוט – במיוחד כלפי עצמנו, אבל גם כלפי האחר – בעיקר מאחר והשיפוט אינו מועיל ולעתים נתפס גם כלא מוסרי. אני אטען (שוב, יחד עם צ'ארלס אייזנסטיין, רוברט ספולסקי ואחרים רבים) שהוא פשוט לא נכון. אולי נכון ש"אילו אנחנו היינו בעמדת כוח, הדברים היו מתנהלים אחרת", אך זה הודות למי שאנחנו, שהיא במידה רבה תוצאה של כל מה שעברנו, כל נסיבות וניסיון החיים שלנו, מי שמקיף אותנו, המסגרות בהן אנחנו חיים ופועלים, והמורשת התרבותית והביולוגית שלנו. כדוגמא, במילים הנבונות של אפטון סינקלר, "קשה לגרום לאדם להבין דבר מה כאשר המשכורת שלו תלויה בכך שלא יבין אותו."* 

ברמה הפסיכולוגית, משהו תמיד עומד מאחורי התנהגות בלתי ראויה: פגיעה ו/או כאב ו/או סביבה מכריעה. לא חסרים מחקרים שמראים עד כמה ההתנהגות שלנו תלויה ברקע ובנסיבות, מהעבודה של גאבור מטה ועד ניסוי השומרוני הטוב (את שניהם אפשר למצוא בחיפוש ברשת). הטענה שלי, שהיא מעט שונה מניסוחים אחרים שפגשתי, היא שבעיית הרגל השיפוט היא טעות ביחידות הניתוח.

יחידות ניתוח מגדירות מה אנחנו בודקים ועל איזו רמה ניתן להחיל את המסקנות שלנו. הכרעות לגבי יחידים לאו דווקא תופסות עבור קבוצות, ולהיפך. במיוחד בתוך תפיסה של interbeing, אנחנו תוצאה לא רק של סוכנות פרטית, אלא של סך ההשפעות עלינו, נראות ובלתי נראות, מלידה ועוד לפניה. ההרגל שלנו היא לשפוט אנשים, או את עצמנו, אך סוגיית הטוב ורע הרבה יותר תקפה ברמה הקולקטיבית מאשר ברמה האישית. בתוך מסגרות – חברות, ארגונים, משפחות, כל קבוצה שהיא – טובות, המעודדות התנהגות מתחשבת, אינטליגנטית ומיטיבה, של דאגה אחת לשניה, אנחנו נהיים אנשים טובים יותר. בתוך מסגרות שמעודדות תחרות בכל צורותיה, קמצנות, לעג, בריונות – אנחנו הופכים לאנשים רעים יותר.

בעיית הרוע היא בעצם בעייה קולוקטיבית, בעיה של תרבות, של מערכות, מוסדות, חברות, נורמות ותפיסות רעות, לא של אנשים רעים. האתגר הוא שבחברה שלנו, שלוקחת את הנפרדות כהנחת יסוד, אנחנו מפרשים כל דבר דרך יחידות ניתוח של יחידים ומניחים אחריות אישית בלבד. אבל את רוב מה שאנחנו שופטים ניתן לתקן באמת רק על ידי שינוי ברמת הקולקטיב.

שינוי קולקטיבי, חברתי, הוא סוג תהליך שמכונה באנגלית emergent – בעברית "מתהווה" – אני לא יודעת אם המונח מוכר באותה משמעות כמו באנגלית. תופעת התהוות מזכירה שהשלם הוא יותר מסכום חלקיו, שמבנים קולקטיביים כמו נורמות נובעים מפעילות של חלקי המערכת שיחד יוצרים תופעות מעבר למה שגלוי ממבט ברמת היחיד. אז מה נוכל לעשות כיחידים לגרום לשינוי ברמת הכלל?

אני ממש לא שוללת פעולה קולקטיבית מאורגנת, רק להזהיר שאם אנחנו פועלים לשינוי מתוך אותן הנחות יסוד ודרכי פעולה שיצרו את הבעיות שאנחנו שואפים לפתור, בסופו של עניין ניצור עוד מאותו הדבר. צריך לפעול על בסיס אחר.

להוריד את זה לקרקע – היום החברה שלנו מאופיינת על ידי שסעים עמוקים שקשה לחצות. ביביסטים ואנטי-ביביסטים, ימין ושמאל כלכלי ומדיני, דתי וחילוני – בין אנשים שקרובים אלי יש מי שחרדים לחייהם ובריאותם מקורונה נוכח אי-שמירת מסיכות וריחוק חברתי ויש כאלה שחווים את אותן מגבלות כאיום קיומי באותה מידה. כאן במדיה החברתית, בשפה כללית, נהוג לרדת על מי שמחזיק בדעה קוטבית לנו ולכנות אותם טיפשים, מושחתים, בוגדים, כבשים…

אבל ברמה האישית זה אף פעם לא נראה כמו בסטריאוטיפ. תמיד יש סיפור. ברמה האישית, אחד לאחד, אפשר לשוחח מתוך רצון לגלות, "איך זה להיות מי שאתה?" אפשר לנסות להבין באמת את הסיפור של האחר ולחפש מעשים מקרבים. נשמע מעט מדי ופשוט מדי, אבל זה מה שנוגד את פרדיגמת השיפוט. לעצור רגע, כמו עם הרגלי המחסור, ולבחור לנהוג אחרת, לא כפוף לתפיסת נפרדות, ולשתף את *זה* – לא שיתוף במדיה איזה דבר יפה עשיתי, אלא לשתף במובן להוות דוגמא חיה ונשנית שאפשר אחרת. ולעשות את זה יחד, שוב ושוב ובכמויות – זאת נקודת משען שלנו כיחידים להתחיל לרופף את אחיזת הנפרדות. בתוך עצמנו תחילה, אבל ממש לא רק.

"It is difficult to get a man to understand something when his salary depends upon his not understanding it." – Upton Sinclair.