פוסט מקורי מ-7.11.20
אנחנו זן די מבריק – אין לי ספק שאילו נכוון את המאמצים שלנו נכון, נוכל להמציא ולמצוא פתרונות אפקטיבים ואנושיים (עוד על המונח הזה בהמשך) למשבר האקלים ולהכחדת המגוון הביולוגי המאסיבית המתחוללת. רק שאנחנו מכוונים את המאמצים הקולקטיביים שלנו בעיקר על ידי רווח כלכלי. לכן דבר ראשון רציתי להמחיש שהאפקטיביות של המניע הזה היא מצג שווא, ושהוא מוביל להרס מוחלט במקום לפתרון הבעיות. על זה כתבתי בפעם הקודמת. אפשר להתעמק בזה עוד המון, אבל אני לא רוצה להיתקע שם. צריך לראות ולהבין שהפרדיגמה הקיימת לא עובדת, אבל אז צריך למצוא חלופות שכן יכולות להוות בסיס לארגן פעילות אנושית קולקטיבית בצורה מועילה. שם אני רוצה להתמקד.
חשוב לשים לב שרוב מה שמאפשר את פעילות החברה שלנו, שלא לדבר על הקיום הפיזי שלנו, היא "עבודה" או פעילות שלא נספרת בתחשיבי הכלכלה שלנו. אנחנו רגילים לחשוב על תחרות כבסיס ההתפתחות, אבל שיתוף פעולה נרחב הוא בסיס לפחות באותה מידה. היום לומדים יותר ויותר על קשרים סימביוטיים, על תלות הדדית של פרטים ושל מינים שונים. התפיסה האינדיווידואליסטית-תחרותית נסדקת ואנחנו רואים עד כמה כולנו תלויים אלה באלה. גם ההצלחה של האדם הכי מוכשר תלויה בסביבה ובחברה בה גדל, באנשים שטיפלו בו ותמכו בו, ובשלל פעילות ביוספרית שמאפשרת את קיומנו – כל ההתארגנות הביוספרית המשותפת שמאפשרת טמפרטורה בטווח הצר שאפשרי לחיים שלנו, כמות החמצן שמאפשרת קיום החיים שלנו (כמה אחוזים פחות ולא יכלנו לנשום, כמה אחוזים יותר והכל היה מתלקח), מערכת של גשמים ונביעות שמחדשת לנו את מי השתייה שנחוצה לנו…
חלק מזה נראה לנו פעילות אגבית, כמו שאספקת החמצן היא תוצאת לוואי של מה שצמחים עושים למען עצמם, או שהגשמים הם תוצאה של פעילות אטמוספרית לא תבונית (לא מדוייק, אבל נשאיר את זה להמשך). אבל חלק בוודאות נובע מאחד המונחים שהתחלתי איתו את הפוסטים האלה, “care”, אכפתיות, רצון לדאוג לאחר, להטיב עימו. כשאנחנו דואגים ומטפלים באנשים שצריכים עזרה, בין אם הם ילדינו או בכלל לא קרובי משפחה, כשמטפחים צמחים או חיות בית, כשמתחשבים, כשעושים כל דבר על מנת שיהיה יותר נעים, זה לא רק מתוך שכר ועונש. אנחנו מונעים מרצון טוב.
נכון שאפשר ורצוי להיות כנים עם עצמנו, להכיר ולהודות עד כמה אנחנו כן מושפעים מרווח, כלכלי או חברתי או עבור אינטרסים שלנו. אבל אנחנו גם מונעים מרצון טוב, מאמפתיה, מהתחושה שמשמעות החיים נובעת מעשיית מה שטוב וישר בעינינו. השמחה והאושר הם תוצאה של קשרים טובים, הדדיות, אכפתיות, אהבה. אחרי שדואגים לבסיס, אנחנו יודעים שגידול בעושר לא מוסיף אושר. קשרים אוהבים תמיד נחוצים לאושר, כמו שהם נחוצים להישרדות.
ברור שלא כולם עושים טוב כל הזמן. אנשים הם מורכבים, ומאחורי התנהגויות קשות יש סיפורים. צ'ארלס אייזנסטיין מציע תמיד להוביל עם השאלה, “איך זה להיות מי שאת/ה?” לכל אחד יש את ה"איך" הזה, את החוויה האישית בדיוק כמו שלנו יש. כשהייתי נערה צעירה עם קושי חברתי, אבא שלי נתן לי את ספר ה"עזרה עצמית" הראשונה, “איך לזכות בחברים ולהשפיע על אנשים." נתקעתי באחד הפרקים בכותרת "appeal to the nobler motives” – גם אחרי שמצאתי את כל המילים האלה במילון, בגיל ההוא לא היה לי מושג מה זה אומר. היום זה רוב מה שאני זוכרת מאותו ספר, שלכולם יש מניעים אציליים יותר, ולכולנו עושה טוב להיות נאמנים להם, ושמועיל להזכיר אותם.
כולנו גם מעוצבים על ידי החברה בה גדלנו. חברה שמניחה שכולנו אנוכיים וצריך להכריח אותנו לשתף פעולה מגדלת סוג אחר של אנשים מחברה שמניחה שכולנו בבסיס רוצים לעשות טוב. חברה שמתבססת על שכר ועונש כעקרון מארגן, תהיה אחרת לגמרי מחברה שמבוססת על חיזוק ועידוד המניעים האציליים. היא תהיה שונה גם בחוויה וגם בתוצאות. לנו, בתוך חברה מהסוג הראשון, קשה לדמיין משהו אחר. כמו שכולנו מכירים את "הטרגדיה של נחלת הכלל", וקשה לנו לדמיין את מה שהמחישה אלינור אוסטרום, כלת פרס נובל בכלכלה, שהטרגדיה היא ייחודית לתרבות שלנו, ואילו רוב החברות פיתחו מנגנונים לשמור על נחלות הכלל במקום לחסל אותן.
התחלתי עם "למצוא פתרונות אנושיים," אבל כל זן בסביבה הטבעית שלו תורם לבריאות של המערכת כולה. כל זן תורם לזנים אחרים סביבו. כמו שעץ משיר עלים ובונה לעצמו ולאחרים קרקע פורייה ומספק מחסה ומאכל וחמצן, לכל אחד יש את התרומה שלו. כך שזה לא במיוחד אנושי – אדרבא, משום מה, אנחנו רואים את עצמנו כפטורים מהעניין. אבל זה להיות פטור משמחה ומאחווה. להוציא את עצמנו מחוק שיתוף הפעולה המירבי זה לגזור על עצמנו גלות.
איך לארגן חברה כך שתעודד אותנו למקסם לא רווחים, אישיים או אחרים, אלא אכפתיות, הדדיות, שיתוף פעולה, care? אני לא יודעת, אבל אפשר להתחיל להתייחס לשאלה ברצינות, להעמיד את זה כיעד מעשי, אולי היעד המעשי היחיד, ולהתחיל לשאול.