פוסט מקורי מ24.10.20
אני טוענת שהפרדיגמה עליה מבוססת התרבות שלנו – תפיסה קפיטליסטית, תועלתנית, אנתרופוצנטרית – היא מה שמובילה אותנו לאסון אקולוגי, ובדרך גם לאומללות אישית הולכת וגוברת. אתעכב על כך עכשיו רק לעוד פוסט אחד, ואוסיף המחשה נוספת איך הסיפור שסיפרו לנו הוא לא האמת. בפוסטים הבאים, אתמקד בנקודה ממנה אפשר להתחיל לבנות תפיסה חלופית. כי גם אם אנחנו מאוד אקולוגיים או רוחניים, גדלנו על אותה תפיסה בסיסית: שקפיטליזם וכל מה שנלווה לו הוא מנוע השגשוג הכי טוב שאי פעם היה, שהחיים תחתיו השתפרו ללא היכר, שרווח אישי מיידי הוא מניע שעובד ואין באמת מניע אחר עליו ניתן לבסס חברה מורכבת. לכל הפחות גדלנו על תפיסה שהשיטה שלנו עובדת – שהיא מספקת צרכים ומייצרת רווחים ביושר.
לא מספרים לנו ש"אם תעשיות היו צריכות לשאת בעלות המשאבים שהן מכלות ונזקי הזיהום שהן מייצרות, אף תעשיה גדולה לא היתה רווחית.” לא קראתי בעיון את המחקר, אבל ברור לי שכל דבר שאנחנו מייצרים או צורכים מכיל עבודה ועלויות רבות שהן בלתי נראות.
כל דבר.
לרוב חושבים שהכוס החד-פעמית בעייתית מפני שהיא תישאר שנים רבות בלי להתכלות – לא חושבים בכלל על תהליך הייצור, הפקת הנפט, הפקת הפלסטיק מנפט (כן, גם כוס הנייר מצופה פלסטיק), אריזה (עוד פלסטיק), שינוע וכל השאר. בדרך כלל חושבים על האינטרנט כטכנולוגיה נקייה, ואילו השרתים ההולכים ומתרבים הנדרשים לעבד את חילופי האותות ולשמור את הנתונים המצטברים נעדרים מההכרה שלנו. כל השרתים האלה חייבים רכיבים אלקטרוניים וקירור תמידי שצורך אנרגיה ופולט חום לסביבה, מעבר לאנרגיה שהם צורכים בעצמם. אבל לאט לאט האשלייה כן מתחילה להיסדק. סוף סוף מתחילים לשמוע על הזיהום הכרוך בתעשיות המזון, האופנה, האלקטרוניקה, אפילו בייצור של טכנולוגיות "ירוקות" כמו בטריות נטענות ותאים פוטו-וולטאים. מתחילים להבין שאפילו לאינטרנט יש מחירים כבדים.
בנוסף למחיר הסביבתי, אנחנו סוף סוף שומעים גם על המחיר האנושי של כל מיני תעשיות, וכמה קשה להקפיד על שרשרת אספקה נקייה מעבדות ותנאים מחפירים. יחד עם זאת, מספרים לנו שמצב העוני העולמי הולך ומשתפר, שפחות ופחות אנשים נאלצים להתקיים על פחות משני דולר ליום (זאת בדרך כלל נקודת ההתייחסות). אבל יש הבדל עצום בין פחות משני דולר ליום בתוך הכלכלה המערבית לבין פחות משני דולר ליום באזורים המצטמצמים מחוץ לה, בהם צרכים בסיסיים ומעבר להם מסופקים ישירות על ידי הטבע והקהילה ולא מטווחים מטבע.
מעבר למחירים חיצוניים ולעבודה כפויה, החברה שלנו גם נשענת על המון עבודה בלתי נראית שנעשית מרצון, בלי תמורה כספית ובלי להיכלל בתחשיבים כלכליים. הבולט היא העבודה של אמהות, שהיא הבסיס של כל חברה. אבל כל מי שמטפלת במשפחה או בחברים, כל מי שתורמת משהו כלשהו שאינו ממוסחר, נוטלת חלק בעשייה עליה החברה מתקיימת, שבלעדיה הכלכלה הנמדדת לא היתה יכולה להתקיים. (מרילין וורינג מסבירה את זה מצויין.)
כמו שאנשים תורמים ממניעים לא כלכליים, כל העשייה שלנו נתמכת ומתאפשרת גם על ידי עשייה יומיומית של צמחים, פטריות, רוחות, זרמים בים, מיקרו-אורגניזמים… אנחנו לרוב חיים בתפיסה שמה שנמדד הוא מה שחשוב, שעם תכנון נכון אנחנו יכולים לנהל את הכל, שאנחנו יצורים אנוכיים ובדידים. אנחנו עדיין חיים בתפיסה של דקארט שרואה בחשיבה רציונלית את בסיס קיומנו, ולא הבין שבלי הסביבה בה גדל, לא היה חושב ככה, אם כלל היה מסוגל לחשוב. בלי כל מה שאנחנו לא מודדים, לא הכלכלה ולא החיים היו יכולים להתקיים. החשיבה הכלכלית מובילה אותנו להחריב את בסיס החיים, שאינו נספר, מתוך הנחה שגויה שזה איכשהו ימקסם את כל מה שצריך.
ביוספרה היא בריאה משותפת. חברה היא בריאה משותפת. כל אחת מאתנו אפילו היא בריאה משותפת. מהמקום הזה, אפשר להתחיל לראות על איזה בסיס ניתן לברוא חברה – ואת עצמנו – אחרת.