פוסט מקורי מ17.10.2020
אם אכן יש הסכמה רחבה ש"שברנו את ההולוקן", כפי שכתבתי בשבוע שעבר, ושזה ממש הרת אסון, איך זה שאנחנו לא נוקטים צעדים מרחיקי לכת לתקן את מה שניתן? ההנחה הרווחת היא שהמכשול העיקרי הוא היעדר פתרונות טכנולוגיים – אם רק נפתח אנרגיה מתחדשת יעילה מספיק, אם רק נפתח מכונות לשאוב CO2 מהאוויר ולהטמין אותו חזרה עמוק באדמה, נוכל להינצל.
אבל זהו, שפתרונות לא חסרים.
מכונות שאיבת CO2 כבר קיימות ופועלות – בחינם. קוראים להם צמחים ולטכנולוגיה שלהם קוראים פוטוסינתזה. אם מסתכלים מקרוב על גרפים של רמות הCO2 באטמוספירה לאורך השנים, רואים שהעליה היא לא חלקה, אלא עולה ויורדת כל שנה, כמו שיני מסור. זאת התרומה של יערות הנשירים בחצי הכדור הצפוני, השפעה מדידה ומשמעותית גם במצב הנשחק של היערות היום. מה היה קורה בעקבות מאמץ-על עולמי לכסות כל סנטימטר אפשרי בצמחיה, ובמיוחד בעצים שממלאים נפח ולא רק שטח, אפילו בלי לשנות כל דבר אחר? אם הסכנה ידועה, איך אנחנו לא שוקלים את זה, לא חוקרים את זה, אפילו לא שומרים על הנוף של העצים העתיקים שכבר קיימים?
יש עוד הרבה דברים שניתן לשנות די בקלות. ידוע ומוכח שדרך יעילה לשנות התנהגות היא לדאוג שההתנהגות הרצויה תהיה ברירת המחדל. אבל כמעט תמיד ברירת המחדל, האפשרות הזמינה, הזולה והפשוטה בחברה שלנו היא הברירה הלא אקולוגית. כמעט כל בחירה שמטיבה עם מעגלי החיים כרוכה במאמץ ועלות שנופלים על הפרט – למחזר ולעשות קומפוסט במקום לזרוק, לרכוש מזון ומוצרים שנוצרו עם התחשבות בסביבה, לתקן במקום לקנות חדש, לבנות בניינים ששומרים על טמפרטורה נוחה במקום להתקין מזגנים – למה?
הסיבה היא לא היעדר פתרונות או משאבים, ואני טוענת שהיא גם לא שבני אדם אינם מסוגלים להתמודד עם בעיה כה גדולה כמו משבר האקלים. אלא שמנגנון הניווט וקבלת ההחלטות שלנו כחברה מקולקלת. אני לא מתכוונת לדמוקרטיה הייצוגית, אלא למערכת הערכים שבאמת מכוונת את הבחירות הקולקטיביות שלנו. תפיסת העולם השלטת של התרבות שלנו היא התפיסה הקפיטליסטית. חונכנו שזאת השיטה הטובה והיעילה ביותר, שמביאה שלום ושפע, שהשוק רותם את האנוכיות הטבעית שלנו לטובת הכלל, שהכסף הוא אמצעי נייטרלי והכרחי לסחר חליפין, שהחיים של כולם משתפרים בחסות הפיתוח, ואם רק נפתח תודעת שפע נוכל לזמן את כל מה שנרצה. אולי לא חכם לומר מההתחלה שאני חולקת על זה, אבל הנה.
הודות לעץבעיר CityTree شجرة بالمدينة, קראתי את דייויד גרייבר וצ'ארלס אייזנסטיין, בנוסף למרילין וורינג ואחרים שכבר הכרתי, והבנתי איך הכלכלה המוכרת לנו לא בנויה על המצאה/יצירתיות/יזמות/תושייה/עבודה קשה כפי שמספרים לנו, אלא על העיקרון של מסחור, של הפיכת כל "משאב" ברשות הכלל למוצר ברשות הפרט ומשם לכסף שנצבר אצל מיעוט הולך וקטן. בין ה"משאבים" האלה כוללים אדמה, עצים, יבול, רפואה, תוכנה, בתים, מכוניות, תשומת לב, אמנות, טיפול בילדים וקשישים, רעיונות, זמן, חברות, חוכמה – הכול.
אולי עכשיו, כשכבר ברור שממסחרים אפילו את תשומת הלב שלנו, נצליח לראות שזה הערך העליון של התרבות שלנו, שניזונה מלנכס עוד ועוד תחומים לשוק הנסחר. כל עוד לא נפרק אותו ונחליפו, לא נשיג תוצאות שונות, לא משנה מה נעשה. ובשביל זה צריך להבין מה לא נכון בסיפור שסיפרו לנו ומה האמת שאנחנו בדרך כלל לא רואים. כמו למשל שעצים יודעים היטב לאסוף ולהרחיק פחמן, או שניתן לשנות איזה ברירות מחדל אנחנו בוחרים לממן וכך לעודד התנהגות סביבתית רחבה.
“אבל זה יקר מדי" בדרך כלל משיבים, "איך נממן את כל זה?” ההגיון התרבותי הזה שלנו מוביל אותנו לבחור בדברים שמחריבים את העולם החי ולא חלופות בנות קיימא, בין אם מדובר בבחירות שצריך מימון או לא.
חזרתי לכתוב כדי לעזור לפרק את ההגיון המזיק שאנחנו כחברה לוקחים כמובן מאליו, ולראות אפשרות הרבה יותר מטיבה, מבריאה, משמחת, יפה ומחיה, גם לנו וגם לעולם. לאט לאט ובעברית. כי לאן שהאמונות והסיפורים שלנו מובילים, לשם נלך.
במילים החכמות של Bayo Akomolafe, “הזמנים דחופים. עלינו להאט.” או במילים של השיר הנפלא מ-1984, של צ'ארלס מרפי וג'יימי סיבר, “יש כאלה שרוצים להציט את העולם. אנחנו בסכנה. יש רק זמן ללכת לאט. אין זמן לא לאהוב.”